HeaderBanner.jpg
  משואה לתקומה  
 

 "ויאמר ה' אלוקים קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"

 
לתמונות מאתר יד ושם לחצי על התמונה
              נזכור ודבר   לא נשכח!    
לא תמיד צריך לראות
              לפעמים מספיקה ההרגשה.
                           מספיק הסיפור.
                           מספיקים העצים.
                           מספיק הדמיון.
                           מספיקה המנגינה.
מספיקה השמש השוקעת שצובעת את העננים בצבעי
                           אש המשרפות.
                           מספיק החלל
שממלא את הלב בגעגוע, צער ובאימה.
                          מספיק הקור.
מספיקה הדרך שבה נסעה משאית הגופות
מספיקה האדמה הקדושה מאפר היהודים הקדושים.
                         מספיקות המחשבות.
                                             לא תמיד צריך לראות.
 
כתבה בוגרת - תשס"ג, חלמנו

 מחנה השמדה אושויץ


 
 

                          סליחה - טרבלינקה 

סליחה שאיני יכולה לעכל את המספרים ואת כל השמות.
סליחה שאיני יכולה לדמיין את כל הזוועות.
סליחה על שבעה ימים שדרכתי על קברים ועל דמים של יהודים קדושים.
סליחה שנהנתי קצת מהנופים.
סליחה שלא הסתכלתי בקטעים המפחידים בסרטים.
סליחה שלא הייתי בכל המקומות.
סליחה שלא הדלקתי מספיק נרות.
                               לכולכם, על הכל - סליחה  !
 
כתבה בוגרת - תשס"ג , טרבלינקה
 

מסע פולין - אולפנת נוה דקלים ואבן שמואל - תשס"ט

 עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי -  לאלבום אושויץ באתר יד ושם לחצי: כאן 
  (דברים שנאמרו בטקס עשרה בטבת באולפנא)

כשאנו צמים בעשרה בטבת אנו מתחברים להיסטוריה ומחברים היסטוריה.

טווחי החשיבה של האדם עסוקים בעיקר ב'כאן ועכשיו', מחשבות ארוכות טווח אינן מעניינות אותו, הן מכבידות, הן מחייבות, הן קושרות אותך לעבר שאולי נוח יותר להתרחק ממנו ולשכוח אותו.

היום כמו אז, אנו המדינה היחידה בעולם שמיליונים מדברים בגלוי על השמדתה, מעל גבי העיתונים, במאמרים וספרים, בבמות ציבוריות (כולל בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק רק לפני כחודש) ואינם מסתירים זאת, קריקטורות בסגנון ה'דרשטירמר' הגרמני עוטרות את עיתוני אירופה, מזכירים את שנות ה30 וה 40 והעולם – כדרכו - שותק.                                                                                        וגם אנו, היום כמו אז, חיים בצל איום קיומי ולצערנו אנו שוב עוצמים עיניים לכל סימן של אזהרה.

עם ישראל חי במחזוריות של חורבן, גלות וגאולה (בשם הרב סולוביצ'יק) ואת זה חייבים להבין. השואה כמו החורבן לא עמדו בפני עצמם, לא בפתע פתאום בא הכורת (אצ"ג) , מי שיחשוב כך יגיע למסקנות מקומיות מוטעות. רק מי שינתח את אותן שנות רעה מתוך מחשבה היסטורית, לאומית, ישראלית ארוכת טווח יצליח להבין קצת את משמעות האירועים. ועדיין רק אולי יצליח, כי "אין איתנו נביא ויודע עד מה..." (פיוט מתוך הסליחות ) .

מהלכי ההיסטוריה ארוכי הטווח נעלמים מאיתנו, גדולים עלינו, חורבנות ביהמ"ק הראשון והשני היו כשואה, סבל רב, עבדות, יסורים, הסתר פנים גדול. אבל אז כעתה, תשאר לנצח השאלה הכל כך יוקדת והכל כך קשה 'האם עם ישראל היה יכול לבחור אחרת... ?' ואולי תשובה לכך לא נדע לעולם.

חובה להקשיב לשרידים שנשארו מימי שואת אירופה הנוראה, לשמוע לאלה שיש עוד כח לספר, כי רק כך נוכל להתחבר ולחבר היסטוריה ומשמעות.

בפרשת השבוע קראנו על התגלותו של יוסף לאחיו. במשך עשרות שנים של ניתוק מהמשפחה, עבדות, כלא, סאת יסורים שגדשה, שואל יוסף את עצמו 'מדוע זה מגיע לי ?!', איזה רע עשיתי..?!, כך שואל את עצמו גם יעקב, כך שואלים את עצמם האחים, 'מדוע נסחפנו לתוך הסיפור/חלום הרע הזה ?' מדוע לא חיפש יעקב את יוסף? מדוע לא חיפש יוסף את יעקב ? וכו' וכו' והקושיות רבות, אבל לאחר שנים ארוכות כאשר עומד יוסף לפני אחיו ומכריז 'אני יוסף',  ברגע אחד נפתרות כל הקושיות "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מה'), עכשיו ברגע אחד של התגלות הכל נעשה ברור. כל הקושיות נפלו.

נתפלל כולנו שכמו אצל סיפור יוסף גם אצלנו, מול היסורים שהיו לנו ב'שנות ראינו רעה', מול שנות הגלות הארוכה של הסתר פנים עמוק ולא מובן יגיע מהר הזמן של גילוי ה' בו יראו כל עמי הארץ כי 'ה' אחד ושמו אחד' ואז ברגע אחד נבין את הכל. הכל יבוא על מקומו ונצעד מחוזקים אל הר ציון וירושלים.

ת.נ.צ.ב.ה

 טקס יום עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי - תש"ע
 
מסע משואה לתקומה ניסן - תש"ע מחזור כה'


טקס יום עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי - תשע"א

  "כי בשם קודשך

נשבעת

שלא יכבה נרו לעולם ועד..."

מסע משואה לתקומה מחזור כ"ו תשע"א
לתמונות נוספות לחצי כאן
אי שם, בפולין, היתה קהילה חסידית קטנה.
וכשהגיעו לשם הצוררים הנאציים, פנו כל החסידים לרבי ושאלו: מה נעשה?
והרבי, הסתכל על כל חסיד, חייך ואמר: "בואו, בואו, נרקוד לפני האלוקים".
והם יצאו לשלג, לפני הגרמנים והחלו רוקדים במעגלים. והם שרו ורקדו, שרו לקב"ה

ורקדו לעצמם.
והמפקד הגרמני פקד על חייליו לירות ברוקדים, כי לא היה יכול לסבול את

קדושת השירה, לא יכול לסבול את הטוהר של הריקוד.
אך עם כל ירייה גברה השירה, כל מקום שנעשה ריק מולא בן רגע עד שנשאר רק אחד. ולמרות כל המאמצים של הנאצים לא נפל חסיד זה.
הוא המשיך לרקוד, לרקוד ולשיר, לרקוד ולצחוק, לרקוד ולבכות.
אז, לאחר שעה ארוכה, אמר מפקד הרוצחים לחייליו:" עזבו אותו, אל תהרגו

את הפליט, את האחרון, כי לו אני נותן עונש גדול יותר, הוא יהיה זה שיצטרך

לחיות, לספר, הוא יצטרך להיות זה שיחווה זאת שוב ושוב, זהו העונש הגדול ביותר".

והם הלכו...
אי שם בערבות פולין הייתה קהילה חסידית קטנה.
ושם בשלג, רוקד לו חסיד,
רוקד ושר,
רוקד ובוכה,
הוא בוכה ושר

"עם ישראל חי".

 
0211200909202673-copy.jpg