HeaderBanner.jpg
  שביעית התשע"א  
 
בע"ה
 
שביעית התשע"א
 
                                     
_________________________________________
 
 
 
אם הגעת לכאן סימן שזה נכתב במיוחד בשבילך -
שביעיסטית יקרה ועסוקה!
 
השעה: 22:11 בלילה. 
הזמן: יום חמישי סגור באולפנה.
היום: היום שבו היתה מתכונת בתנ"ך, זוכרת?
היום שבו שוב אוכלים פלאפל...איזה אוכל מקורי..
היום שבו "השתזפנו" בים..כל אחת והים שלה.. יש כאלה בים האמיתי, יש כאלה במזרקה ויש כאלה עם הזרנוק של התאילנדי..  [אהמ.. אהממ.. כל אלה שחטפו שפריצים של מים כדי להשתחרר מהמתכונת.. אהמ.. אהמ.. ותודה לזאתי שהשפריצה אהמ.. אהמ..].
היום שבו ישבנו לראות סרט חבל"ז..
היום שבו אלונית היתה גדושה בשביעיסטיות  שמנצלות כל דקה שהן לא צריכות ללמוד למשהו..
היום שבו חטפנו כאב בטן מהשוקו השווה  שלפני הבוקר של המתכונת..
היום שבו נתפסו לנו השרירים מתליית און וריצה ספידומטית..
היום שבוא לא לומדים לשון, לא לומדים מתמטיקה  ורק רוצים כבר לגמור תמתכונת ו.. ליסוע הביתה, אך בסוף המתכונת פתאום מעכלים  שלא רק שנשארים חמישי סגור אלא גם חוזרים הביתה בערך שעה לפני שבת אחרי יום מרוכז ומתיש בספרות!! אעע!!
היום שבו היה ראש חודש, זוכרות? [לאן נעלמו החולצות הלבנות? - מורתה, מוקדש לך!]
 
 חשבתם שאהבנו?!
 אהבנו שחשבתם!!
 
ימים רבים כאלה עוד עומדים לפנינו וזאת רק בשל העובדה שאנחנו - ש ב י ע י ס ט י ו ת !
במה חטאנו? מה עוללנו?
אייאייאיי..
 
ומחשבה אחת מנחמת אותנו - עוד חודש וחצי זה נגמר!!  אחח.. מחכות לרגע שנעמוד מחוץ לבגרות האחרונה ונצעק: ברוך שפטרנו מעונשו של זה!! ונרוץ הישר אל זרועות החופש הגדול הממתין לנו!
 
ועד אז - אנחנו חוזרות להטמין את ראשינו בתוך הספרים, המחברות, הקלסרים והדפים.
היו שלום - נתראה בעוד חודש וחצי.

 שביעיתשע"א.
 
 
בטיול השנתי השני בצפון:
 
בשוק פורים שלנו בניצן:
 
אין! אין עליכן בעולם!!
 





 
שביעיסטית - שאלת את עצמך פעם:

בְּמַה להשקיע - בלימודים או בסניף?!

"נתי, אני לא מוכנה לזה יותר. כשנכנסת להדרכה הבטחת שזה לא ישפיע על הציונים שלך, ואתמול באסיפה המורה למתמטיקה אמר שאם זה ממשיך ככה, לא תהיה לו ברירה אלא להוריד אותך לארבע יחידות. מה יהיה עם העתיד שלך?! אתה לא מבין שיש דברים בעולם יותר חשובים מהסניף?!..." על לימודים, השקעה בסניף ומה שביניהם
יוני לביא, חברים מקשיבים

  מכירים את הפתגם "אי אפשר לרקוד על שתי חתונות"? דבר אחד ברור - הוא לא מתייחס דווקא לאלו שנמצאים בגיל הדייטים. אין מה לומר, לא פשוט לבצע שתי משימות במקביל. בפרט אם גם רוצים להצליח בשתיהן. הברווז הוא חיה מיוחדת, כך אומרים. הוא מסוגל גם לעוף באוויר כמו ציפור וגם לשחות במים כמו דג. אלא שאת שניהם הוא עושה גרוע... הרבה פעמים ההשקעה שלנו בסניף נראית כמתנגשת עם כל מיני דברים חשובים אחרים. המרכזי שביניהם (ושבגללו ההורים 'יושבים לנו על הראש' לא פעם) - הוא הלימודים. בבתים רבים נוצרת מין חלוקת תפקידים, בה כל צד מושך לכיוון אחר. אתה, מלא כולך בלהט אידיאליסטי,  רוצה להשפיע על חניכיך ולתקן את העולם, ולא מבין מה יש להורים שכל כך מתעקשים על ציונים טובים ('אוף, אמא, כאילו שזה ישנה למישהו כמה קיבלתי בבגרות בְּסִפְרוּת...').

האם החלוקה הזו נכונה?  מי משני הצדדים צודק?  האם יש פתרון כלשהו שמסוגל לספק את שני הצדדים?

   ראשית כל הרשו לי לכפור בהנחת היסוד של השאלה. מי קבע שלהיות תלמיד טוב לא יכול ללכת ביחד עם השקעה אמיתית בסניף? יש לזה מחיר, זה ברור. ייתכן שזה יחייב אותי לוותר על דברים אחרים שאני אוהב לעשות. יכול להיות שאצטרך להתאמץ במיוחד. אבל אם שני הדברים חשובים לי באמת למה שלא אצליח לעשות את שניהם? הרי לא מדובר בשני דברים שסותרים בהגדרה ושאינם אפשריים ביחד. לא הייתי מתעקש לפתוח בזה, אם המציאות לא הייתה מוכיחה בצורה ברורה שזה בהחלט אפשרי (ואני לא מדבר דווקא על גאונים או סופרמנים מיוחדים). אני לא אומר שזה קל, אבל מי שרוצה חיים קלים מה יש לו לחפש בסניף?! שיישאר בבית מלכתחילה.

    אחרי הפתיחה הזו, ארשה לעצמי לומר דבר הפוך. ונניח שכן, אז מה? נניח שהשקעה בסניף משמעותה לשלם מחיר של ירידה מסוימת בציונים. האם זה בלתי נסבל? הרי בחיים תמיד יהיו לנו התלבטויות בין תחומים שונים - עבודה, זוגיות, ילדים, לימוד תורה, תחביבים וכו'. כל השקעה בתחום אחד תגרום לוויתור מסוים בתחום אחר. אז מה, ככה בנויים החיים. כמובן שאני לא מדבר על לאבד לגמרי את הראש ולרדת בציונים באופן משמעותי. אבל אם בחור רואה שההשקעה הרבה בסניף מביאה אותו לירידה מממוצע 9 ל-8, ובוחר לעשות כן ביודעין, תוך ידיעת המשמעות של הדבר, האם זה פסול?

אצרף לזה רק הסתייגות אחת. החלטה כזו צריכה להילקח בכובד ראש, ראוי לשתף בה גם את ההורים, והעיקר - היא חייבת לבוא מהמקום הנכון.  אתה צריך להיות ישר וכנה עם עצמך, ורק אתה תוכל לענות באמת על השאלות הבאות: האם ההחלטה להשקיע בסניף גם על חשבון הלימודים באה לגמרי מתוך מקום ערכי ואידיאליסטי (או כמו שהר"מ שלך היה אומר - 'לשם שמים')? האם אין בה שמץ של עצלות וחוסר חשק לשבת מול המחברות והספרים ולחרוש? האם היא לא קשורה כלל לעובדה שהרבה יותר כיף בסניף מאשר בשיעורי אזרחות? אם התשובות לשאלות הללו מביאות אותך למסקנה שזה הדבר הנכון, נוסיף לזה רק עוד הערה קטנה להשלמת התמונה - בינינו, עיקר הבגרויות הרי נעשות בסוף השמינית, כשכבר הפעילות בסניף תהיה מאחוריך. הניסיון מלמד שמי שייתן פּוּש חזק בסוף יצליח להדביק את הפער תוך כמה שבועות ולהוציא ציונים טובים למדי.

    והערה אחרונה. במאבק הכוחות בבית נדמה לפעמים כאילו השקעה בלימודים זה האינטרס של ההורים, בעוד אנחנו רוצים להשקיע במקומות אחרים. האומנם?!

אני מקווה שכבר עברנו את הגיל בו חושבים שאני מואיל בטובי ללמוד בכיתה רק כדי לעשות טובה למורה,  וגם עברתי את השלב שהאגו שלי זקוק לעוד איזה ליטוף עם מְאִייָה במבחן בהיסטוריה. הלימודים הם קודם כל בשבילי. נדייק יותר - כחלק מהשליחות שלי בעולם ומהרצון שלי לתרום ולהשפיע אני חייב ללמוד ברצינות וגם להוציא תעודת בגרות בציונים טובים, לא פחות מאשר להשקיע בסניף. ומצד שני, כדאי לדעת (וגם לומר את זה להורים באופן גלוי), אומנם נדמה לנו לפעמים שהפעילות בסניף נועדה כדי לתרום לחניכים שלנו. אבל האמת היא תורמת לא פחות גם לנו ולפעמים בונה בנו דברים שלא היו מגיעים באף דרך אחרת. בהצלחה!

פורסם בעלון זרעים של בני עקיבא.

 

 


*  *  *  *  *  *
 
"מהרה ה' אלוקינו עוד ישמע בהרי יהודה
ובחוצות ירושלים,
קול ששון וקול שמחה
קול חתן והמורה כלה.."
בחתונה של המורה ואלישע,
מתרגשות כ"כ..
 
 מכינות למורה את האוטו כלה:
 
בחתונה:
 
 
 
 
  
 
ושבו בנים לגבולם!!
סיפור שקצת ממחיש.. שנזכה לראות את השבויים בקרוב בביתם! אמן!

אלוקים- עד מתי?!
אני בטוח שפעולת החילוץ קרובה מתמיד. אבק ופיח חודרים מדי פעם לתוך המנהרה. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך להיחנק מפיח. אולי אלו רגעי השבי האחרונים? אולי עוד שעה קלה אזכה לחבק את אמי?
יצחק אוביץ

 

משהו בהחלט השתנה היום. אינני בטוח במה מדובר, אך משום מה נסוכה בי תקווה חדשה.

היום בשעה הרגילה, נראה לי שעת צהריים, בצבץ אור קלוש אל תוך המנהרה. השומר ירד בחבל, והגיש לי את המנה היומית- מעט מים מצהיבים ולחם עבש, עלה בחזרה, וסגר את הפתח. נדמה לי שהיום שבת, אך אינני בטוח, היות ובימי החקירות והעינויים מיד לאחר השבי, השתבשה לי הספירה.

כאשר נפתח פתח המנהרה שמעתי קולות עמומים של הדי הפצצות. גם לאחר שעזב השומר ונותרתי עם מחשבותיי ופצעיי, המשכתי לשמוע ללא הרף "בומים" חוזרים ונשנים. מעניין מה קורה שם בחוץ- האם הוקם מעלי מחנה צבאי? האם שוביי מתכוננים לחטוף חיילים נוספים, כפי שנחטפתי אני- בחסות ירי טילים, רימונים ומרגמות?

שוב התעוררתי בבהלה. משהו קורה שם בחוץ. ה"בומים" הללו הולכים ותכפים. אני חושב שעכשיו לילה, אך אין לי שום דרך לדעת. עולה במוחי מחשבה: אולי הרעשים הללו הם פעולה צבאית שלנו? מיד אני דוחק מחשבות אלו ונזכר במנטרה ששיננתי לעצמי- "גלעד, כדי לשמור על שפיות עליך להפסיק לחיות בדמיונות שווא. לא תשרוד לאורך זמן אם תחשוב בכל רגע שבאים לשחררך. עליך להסתגל, ולחיות מרגע לרגע". אני חושב בפעם המיליון על אבא ואמא, על החברים בפלוגה. מה עם אבא? האם שערותיו הלבינו? האם הוא מאמין שאני חי וקיים בתוך המנהרה הטחובה והקרה הזאת? מה קרה לחברים שלי בצוות הטנק? האם גם הם שבויים? מה עם החברים בפלוגה- האם כבר השתחררו? ובכלל, כמה זמן עבר מאותו מארב ארור? חצי שנה? שנה? שנתיים? אין לי מושג.

יש המולה רבה מעל המנהרה. אני שומע צעקות בערבית, וחש בלחץ של האצים ורצים מעל פתח המנהרה. המנהרה נפתחת, ואור פנסים מסנוור את עיני. לפחות אני יודע שכנראה אנחנו בלילה. שני שומרים משתלשלים אל תוך המנהרה, מכסים את עיני ואוזקים את ידי. בעיטה חזקה בגבי, לזה לא הייתי מוכן, עבר זמן רב מאז העינויים האחרונים. אני מעריך שהמכות יימשכו, ומבצע את התרגיל הנפשי שגיבשתי- חזרה אינסופית על הפסוק "שמע ישראל". מכה נוספת, הגוף מתכווץ. השומרים מקימים אותי ומוציאים אותי מהמנהרה. אני הולך וחוטף. מכה בראש, בעיטה בירך, אגרוף בבטן, למה מכים אותי? חקירות נוספות? אני מוכנס למכונית, ומעלי מתיישבים כמה אנשים. המכונית נעצרת ואני מוכנס לתוך מבנה חדש. מסביב למותני נקשר חבל, ואני נזרק לתוך מנהרה חדשה. הכיסוי מורד מעיני, ידי נפרדות מהאזיקים ומעלי גוחנים שני אנשים משופמים. הם מזהירים אותי בעברית רצוצה לבל אוציא הגה מפי כל זמן שהותי במנהרה זו. "אל תדאג" אומר אחד בלעג "בקרוב, בעזרת אללה, יצטרפו אליך חברים רבים". פתח המנהרה נאטם, ואני נותר בחדר החשוך עם מכותיי הטריות. חברים חדשים? שוב נחטפו חיילים? רחמנות. כמה סבל עוד לפניהם, כמה מכות, אני מתפלל שיעמדו בייסורים.

מהמקום החדש הזה אני שומע את הבומים ללא הרף. עכשיו אני יכול לשמוע גם רעש של מטוסים. שוב מתגנבת בליבי התקווה- אולי בכל זאת? רעשים נפלאים כאלו לא שמעתי מיום חטיפתי. אולי סוף-סוף באים להצילני? ידעתי שלא יפקירו אותי! הלחץ הפסיכולוגי של שוביי לא הצליח!

אני נרדם לפרקים קצרים, ומתעורר מעוצמת ההפצצות. המצב הזה נמשך כבר כמה ימים. מעניין מה מתרחש מעלי. לראשונה אני מתחיל לשמוע רעשים נוספים. טרטור מנועים, חריקת זחלים- אני מכיר את הקולות הללו, אלו טנקים. אני בטוח בזה! אני שומע ירי מקלעים בלתי פוסק.

כבר יומיים שלא בא אוכל לפי. הרעש הולך ומתעצם. הסקרנות הזאת יכולה להרוג. כעת אני בטוח- קורה שם למעלה משהו צבאי אדיר! הרעש אינו פוסק לרגע. עכשיו צריך רק להחזיק מעמד. אולי שוביי נהרגו בקרבות? הלוואי! אולי נחסם פתח המנהרה? אני שומע בבירור קולות של מכשירי קשר. אני מכיר את הכחכוח הזה בין הדוברים. לפני כמה דקות זיהיתי בוודאות ירי של מק"כ 0.5, הרעש הזה מוכר לי היטב מימי האימון המתקדם ברמת הגולן. סף רגשותיי עולה ועולה. הלחימה הזאת נמשכת ותקוותי מתעצמות מרגע לרגע.

בשעות האחרונות עוצמת הרעש הולכת וגוברת. אני בטוח שפעולת החילוץ קרובה מתמיד. אבק ופיח חודרים מדי פעם לתוך המנהרה. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך להיחנק מפיח. אולי אלו רגעי השבי האחרונים? אולי עוד שעה קלה אזכה לחבק את אמי?

אך לפתע, ממש לפתע, נעשה הכל שקט. כאילו נפלה דממה על העיר עזה. אזני אינן נקרעות מרעש המטוסים, הדי ההפגזות אינם נשמעים ברקע וקולות המקלעים חדלו. רק רעש עמום של טרטור מנועים עוד נשמע, רק רעש הזחלים החורקים שפוחת והולך. והנה דממה מוחלטת.

רגשותיי משחקות בי בעוצמה. לבי בוער. מה מתרחש שם בחוץ? מדוע נדמו קולות הלחימה? סף סקרנותי עומד להתפקע.  אולי עכשיו תצא לדרכה פעולת קומנדו נועזת? אולי בעוד כמה דקות אפרד לנצח ממנהרותיה של עזה? אולי הכוחות זיהו שאני כאן, ולכן הפסיקו לירות?

עכשיו דממה. השקט, הרעב והעייפות מרדימים אותי.

פתח המנהרה נפתח ואור חזק מסנוור את עיני. אור יום. אולי זהו היום? אני רוצה לדבר, אך גרוני ניחר. אל תוך המנהרה יורדים שניים, מדברים ביניהם ערבית. כמה שעות דמיינתי את הרגע הנפלא הזה! מה עומד להתרחש? האם אלו לוחמים מסתערבים?

ואז זה מגיע. מכה חזקה ניחתת על ערפי. ראשי מיטלטל מצד לצד, ואני שומע קול שחוק.

"היאהוד עזבו" אומר לי אחד מהם. אינני מאמין. זוהי ודאי מלחמה פסיכולוגית. הוא ממשיך לדבר: "החיילים נסוגים. הפסקת האש החלה. 'אללה' נלחם את מלחמתנו, וניצח את אויבינו הציונים". סטירה מצלצלת יורדת על פני ההמומות. צחוק השובים הולך וגובר. "קח, הנה כוס תה, מגיע לך". מגישים לי לחם יבש וכוס תה ועולים בחבל. פתח המנהרה נסגר. חושך ודממה במנהרה.

ליבי חלל בקרבי. אני רוצה לזעוק, אך דמעות זולגות מעיניי. מה לעזאזל קורה? האם אחי בגדו בי? האם לא זכרו שאני כאן, בבור? מדוע תמה הלחימה? ואולי שקר דיברו שוביי. אולי החילוץ קרוב מתמיד. "לא ייתכן" אני שב ומזכיר לעצמי. שמעתי את המטוסים, את ההפגזות, המנועים, הזחלים, רשתות הקשר, המקלעים. הרחתי את הפיח, ראיתי את האבק. מדוע אני עוד כאן?

רגשותיי אינן נותנות לי מנוח, ובצר לי אני זועק מתוך לבי- "א-לוהים! עד מתי?, א-לוהים!"   

פורסם בעלון "עולם קטן"            

 

*   *   *














היום יומולדת ל.. חגית!!
התגעגענו..
איזה כיף היה להיפגש..
ו.. ניפגש Bשמחות ;)
 
 
הדרכה משמעותית ואיכותית
 
השאלה
שלום. אני לא יודע כמה השאלה מתאימה לאתר זה, אבל ננסה. אני מדריך מהמרכז – שבט מעלות – בסניף בני עקיבא קטן ומעורב במשך חצי שנה. ממש כיף לי בהדרכה ואני חושב שאני תורם לחניכים ומקבל גם בעצמי מההדרכה, אך אני מרגיש שאני יכול לתרום הרבה יותר ושאני לא משקיע כ"כ. סה"כ אין לי כ"כ קשיים בהדרכה ואני מעביר פעולות, יושב להכין אותן לפני ויש לי קשר סבבה עם החניכים.
עכשיו בתקופת הבגרויות זה קצת טבעי ואולי אפילו מתקבל שאני אשקיע קצת פחות, אבל הבעיה שזה היה גם לפני. לא הלכתי לסמינריון בחנוכה כי עוד לא נכנסתי ואני מתכנן ללכת בכיף, אבל עד הסמינריון יש כמה חודשים טובים. איך אני יכול לשפר את ההדרכה ? תודה מראש.

 
התשובה
שלום.
עוד לפני התשובה עצמה, חשוב לציין שעצם הערנות והמודעות שלך לכישורי ההדרכה שלך ולאיכות שלה היא דבר מבורך כשלעצמו. חשיבה מתמדת על ההדרכה מעידה על אכפתיות אמיתית וגם מגדילה את הסיכוי שלא נפספס ושנצליח להגיע להישגים.
השאלה שלך חשובה ועוסקת בנושא שלא מרבים לדבר עליו: מדידה ותוצאות בחינוך ובהדרכה. התפיסה הרווחת אומרת שאי אפשר – או שקשה מאוד – ממש "למדוד" תוצאות כשמדובר בחינוך, ולכן חייבים לעשות מה שיכולים ואז לקרוא תהלים ולהתפלל שזה יצליח. התפיסה הזו מתייחסת לחינוך ולהדרכה כמעין "הוקוס פוקוס" ולא כתחום מקצועי שיש בו ידע שאפשר ללמוד ומיומנויות שניתן לרכוש. אני סבור שהתפיסה הזו לא ממש מדויקת ולכן ממילא לא מסייעת לנו להגיע להצלחה ולזהות אותה במידה והיא אכן מושגת. קיימים כלים בתחום החינוך שמאפשרים מדידה והערכה של הישגים וחשוב לעשות בהם שימוש כדי לקבל יותר מידע על היעילות של תהליכים חינוכיים וכך לייעל אותם. כל זה נכון באותה מידה גם לגבי המושג "השקעה". מה זה בכלל "השקעה בהדרכה"? במה זה מתבטא? איך אפשר לכמת את זה? בדרך כלל יש נטייה להתייחס להשקעה בהדרכה דרך מרכיבים כמו זמן, "רעל", צ´ופרים מרשימים ו"שאקליות". האם אלה הרכיבים החשובים של ההדרכה?
המפתח הבסיסי הוא לנסות ולהתייחס להדרכה כתהליך ולא כמצב. למה הכוונה? אתה מתאר איך הכל בסדר אצלך בקבוצה: אתה מתפקד, מכין פעולות ומעביר אותן, בקשר טוב עם החניכים – הכל סבבה. ועדיין, אין לך בעצם שום סרגל שאיתו אתה בודק את ההישגים שלך, ולכן אתה אולי מרגיש שאתה "צף" ולא בהכרח מגיע למשהו קונקרטי. יש לך "ג´וב", וחניכים, ופעולות, אבל לא תכנית מסודרת שאתה יכול ללכת איתה מההתחלה ועד הסוף. וכשאני כותב "אתה" אני כמובן מתייחס למדריך הממוצע, ולא אליך ספציפית.
המשמעות הראשונה של התייחסות להדרכה כתהליך מבחינתנו, היא ההגדרה של התחלה, אמצע וסוף . זה אומר שיש לנו זמן מוגבל וידוע מראש להגיע למטרות שלנו. שוב, יש אמירות לגבי הדרכה בסגנון "אי אפשר לראות תוצאות בהדרכה, לפעמים רואים רק אחרי הרבה שנים, וכו´. גם אם זה נכון, אם לא נתחום את הפעילות ואת השאיפות והתכניות שלנו בזמן קצוב, ממילא אנחנו עלולים להתפזר, "לקחת את הזמן" ולהיכנס למצב של אי וודאות לגבי "עד כמה בעצם הצלחנו בהדרכה". כשאנחנו תוחמים את תקופת ההדרכה בזמן אנחנו לוקחים אחריות על המשימה ומצפים מעצמנו להגיע לתוצאות מסוימות כבר במהלך ובסיום התקופה. כך אנחנו יכולים לתכנן יותר בקלות וגם לזהות תוצאות באופן יחסית ברור.
אז כמובן שלכל מדריך ומדריכה יש רקע שונה וקצב שונה וכו´, אבל נשרטט כאן באופן כללי כמה שלבים עיקריים בהדרכה כתהליך:
1. היכרות וקשר אישי עם החניכים, בניית הקבוצה . זה נשמע בנאלי, אבל מדריכים רבים נוטים להקדיש לשלב הזה תשומת לב מועטה יחסית וישר רצים לניסיונות להשפיע ולחנך. מומלץ מאוד להשקיע זמן ומאמץ משמעותי בשלב ההיכרות, כי בו נבנית בעצם ה"תחמושת שלנו" ליצירת השפעה מקסימלית על החניכים (לפירוט בנושא זה ראו קישור בסוף התשובה).
2. הגדרת מטרות . כשהמדריך כבר די מכיר את החניכים (כל אחד בפני עצמו) ואת הקבוצה (וההתנהלות שלה יחד בסניף), הוא יכול לקחת את כל המידע והניסיון שיש לו, לשבת ולחשוב: מה אני מעוניין לעשות עם זה? לאן בא לי לקחת את הקבוצה הזאת – ואותי כחלק ממנה? איזה אתגר נראה לי הכי משמעותי ומעניין? וגם: מה נראה לי אפשרי לביצוע במסגרת הזמן שעומדת לפני? איזו משימה אני יכול "לסגור" בצורה טובה עד סיום תקופת ההדרכה? זו חוכמה קטנה לבחור יעדים גדולים ומפוצצים וחינוכיים נורא, ולהגיע לנקודת הסיום שלי כמדריך בלי להתחיל אפילו להגיע אליהם. החוכמה היותר גדולה היא לבחור מטרות במידה מתאימה – לקבוצה, לכישורים שלנו, ולמסגרת הזמן.
3. מדדים . כדי להצליח להגיע לסוף תקופת ההדרכה עם ידיעה לגבי "מה השגנו", חשוב לנסות ו"לגזור" מהמטרות שבחרנו "סימני דרך" שיאותתו לנו עד כמה זה הצליח. המטרות יכולות להשתנות במהלך הזמן, וגם המדדים. אבל בכל זאת חשוב להגדיר אותם כדי לדעת במה אנחנו מתמקדים כשאנחנו מכינים פעולה ומתכוננים אליה, ועל מה להסתכל כשאנחנו בוחנים את הקבוצה ואת ההתפתחות שלה.
אז מכאן אנחנו חוזרים לשאלה שלך. איך מדריך יכול בעצם לדעת אם הוא משקיע מספיק, ועד כמה הוא "מצליח" במשימת ההדרכה. כשעובדים בצורה מסודרת ומגדירים שלבים בהדרכה, אפשר להתמצא יותר בקלות ובמקום לשבור את הראש – לכוון את החשיבה והעבודה למקומות יצירתיים: למשל, עכשיו אני בשלב הגדרת המטרות. אז זו המשימה שלי כרגע, בזה אני מתרכז. המוכוונות לתוצאות גם נותנת לנו כלי שמאפשר לנו להתמקד ולדעת פחות או יותר האם ההשקעה היא במידה הנכונה, ועד כמה היא באמת לוקחת אותנו למקום הרצוי. ואז בהחלט ייתכן שנוכל לגלות שאנחנו דווקא משתלטים יפה על המשימות שבחרנו, ושאנחנו יכולים להירגע קצת ולהאט.
ולסיום: חשוב שיהיה לך כיף בהדרכה, חשוב שתרגיש בנוח עם החניכים, וזה מעולה שאתה נהנה להכין פעולות ולהעביר אותן. תמיד אפשר וחשוב להשתפר, אבל בנחת ובלי לחץ. השקעה במלוא מובן המילה היא לא רק זמן, אלא המידה שבה אתה מניע את התהליך בקבוצה שלך. אם הקבוצה שלך נעה בקצב טוב ואתה מגיע ליעדים שהצבת – מעולה! מדריך "טוב" הוא לא אחד שיושב ער בלילות ומכין צ´ופרים או שנמצא עם החניכים 24 שעות ביממה. מדריך טוב הוא כזה שעובד בצורה שיטתית, בונה את ההדרכה כתהליך ושואף להגיע ליעדים מוגדרים.
המון הצלחה!
אוהד
(חברים מקשיבים)
 
[במנגינה של: "פיג'ממה.."]
"בבוקר יום א' שחר קמה
קמה והלכה למור המדריכה
החליטה שחר שהיום חוגגים,
קריוקי ושירים ופנקייק מכינים,
היא הלכה והלכה
וקראה לכולם
והיה כ"כ כיף, פדאמ פם פם פם פם..
 פיג'ממה.. פיג'ממה,
פיג' פיג' פיג'ממה..".. ערב כיתה כייפי בסתם יום בהיר אחד:
 
 
*    *    *
 

אין תקציב / הפינה המרכזית של שלווה:

אל תנסו להתעמק ולהבין יותר מידי, קוראים לזה בדיחה פרטית.. שביעיתשע"א, אין תקציב.. ;)
ממ.. אולי יום אחד אפילו נוציא על זה חולצה..
 

לכל מאן דבעי[אין תקציב לתרוגמים-אפשר ללכת למורה אולי לה יש תקציב לתרגומים]

מס' הודעות קריטיות ביותר(!!!!)שהוחלט לפרסמם למרות החוסר בתקציב
דבר ראשון-מפאת חוסר תקציב משווע הוחלט שלא נשנה את האימיל ולא נתקדם מחמשושיות לשביעסטיות[לכל הרחף-אנחנו בשביעית]

ומפאת חוסר בתקציב הוחלט לעשות כל מיני דברים :הולחט לקצץץ בתקציב ולטעון כנגדנו שבגלל שאין תקציב-צריך לקצצץץץ בו =[-מכאן נובע-]שאין תקציב ולכן יש קיצוצים
אם וכאשר יהיה תקציב,דבר אשר מוטל בספק -[למה לא ספק רב?כי אין תקציב],נודיע לכם ( אם יהיה תקציב כדיי להודיעכם)
לכן אל תחכו יותר מידי ולכו לברר אם יש או אין תקציב למרות שאנו[כותבי הטקסט הלז] יודעים שיש לכם מחסור רב ביותר בתקציב-אנו מבקשים אותכם לעשות את מירב [מירב אוווש] המאמצים ולהוצא תקציב מתחת לאדמה-למרות שגם לזה אין תקציב -ולעשות את הבירור עוד היום!!!או מחר...או עוד שבוע או עוד שנה-בקיצור מתי שיהיה לכן תקציב

 
בגלל שאין תקציב למילים \אותיות וכו' המכתב יגמר כאן [אנחת רווחה עולה מהקהל] ושיהיה לכם המשך יום מבלבל ת'חושים!!!
 
♥♥לאביו קצט[כי אין תקציב] אני♥♥
 
 
 
נ.ב המכתב בשחור לבן כי אין צבעוני במדפסת...

 
סיור סליחות וערב התעוררות בעיר הקודש..
 

 
 
 
 
 

טוב נו.. הייתי חייבת, שביעיסטיות יקרות - מוקדש לכן, ו.. ממ.. המסר בארור!!

אני מיואשת מחוסר הצלחה בלימודים
השאלה
היי! קוראים לי זוהר.. אני שמחה שגיליתי שיש אתר כזה.. אולי אתם שליחים של ה´ ותעזרו לי. אז ככה... אני תלמידה בכיתה י´א ושנה שעברה אני לא יכולה להגיד שחרשתי בלימודים אבל מה שכן למדתי! והתוצאות לא היו כמו שצריך! בעקבות זה היו לי הרבה שאלות לגבי עצמי .. אם אני באמת יכולה ? הקב"ה איתי? אני יודעת שהוא איתי ... אבל למה בעצם אני לא רואה את זה? אחותי תמיד אומרת לי תאמיני בעצמך ובהקב"ה שיעזור לך, לי זה הצליח היא אומרת! אבל היתה תקופה שבאמת ידעתי שאני יכולה והכל ואז בבת אחת הכל בום נפל ! הייתי בהלם... :( השנה אני נוטה לא להאמין בעצמי בעקבות זה ואין לי מוטיבציה ללמוד...והלוואי שזה היה נגמר בזה , אין לי מוטיבציה לחיות בשביל עצמי ואיך עכשיו אני יביא את כל המוטיבציה הזאת מחדש?,ברור שזה נובע מעוד דברים ומחוסר תמיכה משפחתית וגם מהחברות והמורים אבל...דייייי אין לי כח לחיות! אני רוצה למצוא את המטרה של החיים של כבר ! אני לא מוצאת למה לחיות אין לי מוטיבציה להשקיע וגם זה נובע בבית עם המשפחה! הדבר היחיד שבא לי לתת לו זה החניכות שלי! זהו! אני מבקשת מהאנשים הטובים שיקראו בעז"ה את מה שכתבתי.... תעזרו לי ! אני מיואשת , אני נופלת דועכת וזה משפיע לי על האמונה באבא,שכבר מזמן הפסקתי לקרוא לו אבא ואני קוראת לו רק הקב"ה כי אני לא מרגישה מספיק קרובה! תודה רבה ....
 
התשובה
מכירה את הבנות האלה, הממש מעצבנות, אלה שיושבות ללמוד יום לפני מבחן ענק שכולן מתכוננות אליו לפחות חודש ובכל זאת מוציאות מאה?! ובכן, את ככל הנראה לא כזאת. ויודעת מה, לא הייתי ממליצה לך להתחלף איתן אפילו לרגע. יש לך דברים שלהן לא יהיה אף פעם. דברים שאין להם מחיר ואי אפשר לתת להם ציון והם אלה שבאמת יקדמו אותך בחיים. איך אני יודעת? –פעם הייתי אחת מהמעצבנות האלה...
תני לי להתחיל שוב, מהתחלה.
שלום זוהר!
מה שלומך?
כבר מהשם שלך אפשר לדעת שאת בחורה מיוחדת.
המכתב שאת כותבת בהרבה כאב מעיד על שתי בעיות עיקריות מולן את מתמודדת, האמונה בה´ והאכזבה מהלימודים. אנחנו נתמודד מול האתגרים האלה אחד אחד.
קודם הבעיות הלימודיות. את צריכה לזכור שציונים הם רק מספר שמדרג את הבקיאות שלך במקצוע מסויים ברגע אחד מסויים. הציונים ניתנים על ידע ולא על מי שאת. יש לנו כבני אדם נטייה לחשוב שהציונים שמעניקים לנו מורים על גבי דפים של מבחן הם הציונים שמדרגים אותנו כבני אדם. ובכן, יכול להיות שאת 100 בחסד. 90 באכפתיות. ובשמירת שבת בכלל הרקעת שחקים. הבעיה היא שאין אף אחד (בשר ודם) שנותן לנו את הציונים האלה, על הדברים האמיתיים ובגלל זה קל לך להגיד שהציון ה´מעפן´ שקיבלת בהיסטוריה בעצם הוא הציון שלך כבן אדם. ובכן, הגיע הזמן לעשות ´בית ספר´ לעצמך! לראות את הדברים שאת כן טובה בהם. יכול להיות שמתמטיקה ואנגלית הם לא הצד החזק שלך. מה הצדדים שכן? תחזקי אותם! תהפכי את עצמך למצויינת בהקשבה, למקום ראשון בכיבוד הורים. אלה הדברים שחשוב באמת לקבל בהם ציון גבוה.
אני יודעת שלימודים בבית ספר הם דבר חשוב בחיים שלך (שלנו) אז גם ממנו אנחנו לא נתעלם. אם את לא מצליחה בלימודים את צריכה להתאמץ יותר. לצערי זאת המשוואה היחידה שעובדת. תנסי למצוא את השיטה שהכי טובה לך. לסכם הכל בכתב כמה פעמים, לשאול 100 שאלות בשיעור אחד, לקרוא את החומר של מה שמדת שוב בלילה, ללמוד עם חברה שיותר מצליחה. יש אלף שיטות פשוט צריך להמשיך לחפש. בסוף את תמצאי את מה שהכי טוב בשבילך ותראי שאת תצליחי. כשהעצה הכי חשובה היא- אין יאוש בעולם כלל! מנסים שוב ושוב ושוב. לא תמיד זה הולך. האמת שרוב הפעמים זה דווקא לא. אבל אני יכולה ´להריח´ מהכתב שלך את המחוייבות והרצון להצליח. ולכן אני לא מהססת לומר בביטחון גמור- את תצליחי! תמשיכי להתאמץ ולאט לאט את תראי תוצאות.
אמרתי לך שלא היית רוצה להתחלף עם קבלת מאיות בקלות, (אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל...) בחורה שמקבלת ציונים גבוהים לא יודעת מה זה להתאמץ. אני אומרת לך את זה, כי אני הייתי כזאת. התכונות שאת רוכשת לעצמך תוך כדי התהליך הן הדברים החשובים באמת! את לומדת להתאמץ, את לומדת לא לוותר, את מעצימה את כוח הרצון, את כושר החתירה, את מצליחה לחולל שינוי בחיים שלך- לקחת משהו בחיים שלך שלא היית מרוצה ממנו ולהשתפר. את מבינה איזה דברים עצומים את מחוללת?? באמת היית מוכנה להחליף את זה תמורת ציון בביולוגיה?? זמן יעבור, הבגרויות יראו כמו חלום רע רחוק ואז יהיו מבחנים באמת קשים להתמודד מולם. (לא רק מבחנים של החיים) פסיכומטרי, מבחני הסמכה, מבחני סף. נראה לך שאפשר לעבור אותם רק באמצעות כישרון? הכישורים שעמלת עליהם במשך שנים הם היחידים שיעזרו לך. ואז את תביני כמה היית צריכה את זה.
דבר שני לגבי ריבונו של עולם... יש לנו נטייה לחשוב שהקב"ה הוא מכונה משוכללת שאם אנחנו נלחץ על מספיק כפתורים היא תעשה את מה שאנחנו רוצים. אבל זה לא עובד ככה. הקב"ה לא ´עובד´ אצלנו. הוא אוהב אותנו אהבה אינסופית ונתן לנו את היכולות להתמודד עם הקשיים שאנחנו נתקלים בהם. אמונה לא יכולה לבדה לחולל דברים ללא עשייה בפועל שלנו! אנחנו לא יכולים להתפלל ואם לא הולך לנו ולא קיבלנו מה שרצינו ´להרים ידיים´. את הרבה יותר אינטליגנטית מזה. הקדוש ברוך הוא מגלגל הכל לטובה בדרכים שאנחנו לא יכולים תמיד לראות, דרכים נסתרות. הקדוש ברוך הוא הוא מקור כל הטוב שבעולם וכל שנה שעברה מאז היווצרות עם ישראל אנחנו עוסקים בלתקן את העולם ולקרב אותו עוד קצת אל הטוב והשלמות הזאת, אל הקב"ה. כל שעליך לעשות הוא להאמין באמונה שלמה ותמימה שבסוף יהיה טוב. כי הרי אנחנו ממשיכים להתקרב אליו. אם עוד לא טוב, כנראה שזה לא הסוף אלא רק עוד תחנה בדרך.
לא רק שה´ איתך אלא הוא ממש חלק ממך! הוא לא עוזב אותך לשניה. הוא איתך מול המשפחה ומול החניכות. כל דבר טוב שיוצא ממך הוא קצת הקב"ה.
אני מבינה שהמשפחה עושה לך קצת ´חיים קשים´ אולי כדאי לעשות איזה שיחה עם אמא ולנסות להסביר לה שקשה לך עם איך שהמשפחה מתייחסת למצב הזה. אני בטוחה שזה ישפר כמה דברים. המשפחה שלך אוהבת אותך ורק רוצה לקדם אותך, פשוט לא מבינה שהיא עושה את זה בדרך הלא נכונה.

לגבי מה שכתבת עלינו בהתחלה, שאנחנו אולי שליחים של ה´, ובכן יש לי סוד, אנחנו אכן שליחים של ה´. הקדוש ברוך הוא ´סידר´ את הערב שלי ואת החיים שלי בדיוק כך שאוכל ברגע זה לשבת מול מחשב ולהקליד לך את המחשבות שלי. בדיוק כמו שהקדוש ברוך הוא דאג שאחרי חודש קשה ועמוס בלימודים שלי, בחורה מקסימה תעזור לי לשפוך על דף את כל הדברים האמיתיים שאני שכחתי וצריכה להזכיר לעצמי. אז, אני השליחה שלך ואת השליחה שלי. כך אבא שלנו ברא אותנו- ככל ישראל. כל מעשה שאת עושה משפיע. עליי, על חברה, על אחותך, על זיהום האוויר וכן... גם על מצב החסה בשטחים. אז בעצם אני צריכה להודות לך- אז תודה! באמת הייתי צריכה לשמוע את זה.
אני רואה איך שטוב לך עם החניכות, יש לך כוח עצום לחיים ולנתינה ולמציאת המקום שלך בעולם. זה זועק מכל מילה שלך. הלב שלך ער! רק שאר האיברים קצת רדומים... לאט לאט תעירי אותם. תזכירי להם שיש לך יעוד ושליחות בעולם. בינתיים תזכירי לעצמך שבחיים כמו בכל דבר יש עליות ומורדות. צריך להבין שגם זה חלק ממי שאנחנו. וזה בסדר גמור להיות קצת מנותקת. כי כשזה יחזור את כל כך תהני מזה!
המון המון שמחה!
אם תרצי אני כאן לכל שאלה או מה שלא יעלה לך. (מיילים לא עושים רעש אז אפשר באמת ממש תמיד!)
אביגיל.
avigailbar@gmail.com
התשובה התקבלה מחברים מקשיבים בתאריך י"ט חשון ה´תשע"א

 

 
* * *
שביעיסטיות נשמות-
עוד שבוע שבת אירגון!!
לכל המדריכות שבנינו -
ב"הצלחה!!


"עוד ישמע בהרי יהודה
ובחוצות ירושלים..
קול ששון וקול שמחה
קול חתן והמורה כלה.."
מזל טוב למורה הדס על האירוסין!!
מתרגשות כ"כ,
 אנחנו..
 
צדיקות! מוקדש לכן..
ואל תשכחו שהמלך הוא גם אבא!!.
הנה. זה התחיל. תשע"א.
שנה חדשה.
התחלה חדשה.
הזדמנות חדשה.
תקווה.
איזה חסד גדול זה, ש-ה' נותן לנו הזדמנות כל שנה מחדש לעשות
כמה טוב ה'.
ותמיד זה מוזר, שיום-כיפור מגיע אחרי ראש השנה.
הייתי מצפה שקודם יהיה יום כיפור - נתנקה מעוונות, נבקש סליחה, ניטהר...
ואז - נקבל שנה חדשה כשאנחנו נקיים. ואז - נמליך עלינו את ה' יתברך כשאנו זכים וטהורים.
אבל זה לא מה ש-ה' תכנן לנו...
הוא רוצה שקודם נמליך אותו -
גם אם אנחנו מלוכלכים ומלאים עוונות.
גם אם אנחנו עמוק בתהום הייאוש.
גם אם אנחנו מרגישים שאנחנו לא שווים כלום.
גם כשאנחנו שם - ה' רוצה אותנו. רוצה שנמליך אותו גם שם...
ימינו פשוטה לקבל שבים. הוא פשוט יושב ומחכה - רק תבואו...
ואז, אחרי שהמלכנו אותו, לא משנה באיזה מקום אנחנו. אחרי שאמרנו לו - ה' אנחנו בוחרים בך. בוחרים בטוב. בוחרים בחיים.
אחרי זה הוא נותן לנו עוד שבוע להרגיש אצלו בבית.
להתרגל למנהגים שיש אצלו בבית.
לאווירה.
לאור.
ואז... אז מגיע היום הנורא.
יום הדין.
"ולא יזכו בעינך בדין".
כי ה' יראה ללבב - עליו לא עובדות ההצגות של אלול ועשרת ימי תשובה.
הוא יודע איפה היינו בקיץ האחרון. וגם איפה היינו בכל השנה שלפני...
הוא יודע מה עשינו. וגם מה התעצלנו ולא עשינו.
מה חשבנו. מה התאוונו.
איפה עיגלנו פינות.
הוא יודע שלמרות שלבשנו בגדים יפים בשביל להמליך אותו,
היינו במקום לא ראוי לנו בכלל...
ויום הדין מגיע.
אז בשביל מה?
בשביל מה כל ההצגה הזו לפני?
למה לתת לנו לדמיין שאנחנו יכולים להגיע כל כך קרוב, ואז להעמיד אותנו לדין?
למה להפוך את הסדר?
הוא יודע שהיינו במקום לא ראוי לנו בכלל.
מקום באמת לא ראוי, לא מתאים, לא נכון. וגם לא ראוי לנו. פשוט לא אנחנו (!).
אנחנו יוצאים מהמקום הזה, ובצ'יק צ'ק מעיפים את כל הקש מעלינו[1]. אלינו הוא לא נדבק...
הקב"ה יודע שזה לא מי שאנחנו באמת...
ואחרי שהראנו לו שאנחנו רוצים לבחור בחיים.
אחרי שהמלכנו אותו עלינו, והראינו בגלוי מה הרצון האמיתי שלנו,
אז הדברים נראים קצת אחרת...
גם שופט בשר ודם, מקל בעונשו של עבריין שהראה שעבר שיקום, שעשה תהליך ועכשיו הוא נוהג אחרת.
קל וחומר הקב"ה, שיודע מה הרצון האמיתי שלנו.
הפנימי.
שיבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
RESTART. להתחדש. למצוא כוחות חדשים, כיוונים חדשים, רצונות חדשים...
(לקוח מהאתר: חברים מקשיבים)
 
טיול פתיחת שנה! היה c השאווה!!
 
  
 

 
 
0211200909202673-copy.jpg