HeaderBanner.jpg
  פ"שים - עם ישראל  
 
בע"ה
 
עם ישראל
 

מקלו של הדגל
"מתחת למשא,בדרך,במסע
כורעים יחידים תחת המעמסה
סובלים,נאנקים,מכובד אלונקה
עליה שוכבת מדינה במצוקה.
בדרך לא דרך,דרכו של עם,
במסע מתיש שעדיין לא תם,
נושאים על גבם את משא הכלל
וחלקם מתמוטטים,ונופלים חלל.
'פראיירים',קוראים להם לפעמים,
פראיירים כאלו גם מתים...
וכל שנה,כשזכרון נצמד לעצמאות
מתברר הטעם,מתחדשת משמעות
שאותם הנופלים על בטחון האומה,
הם מקלו של הדגל המונף לתקומה,
הם הדיו שצובע את הפסים בכחול,
הם הבד הלבן,בו טבע המכחול.
וגם המגן דוד,הוא מגן גיבורים.
הניצב גאה,לא כטלאי,בזכות דם חללים
כי הדגל הזה,המתנופף ונמתח,
על גבם הוא נישא,
על קברם הוא מונח...."


 


מהי ציונות? / יואל ריפל
לסגור סתם ברז שדולף
לקחת טרמפ חייל עייף
ולא להשאר אדיש
כשמשליכים אשפה לכביש.
להיות תמיד בעניינים
להתנדב לצנחנים
האם כל אלה בכנות
אינם, בעצם, ציונות?

לתלות דגלון בתור קישוט
בערב יום העצמאות
לקפוץ אל על מרוב שמחה
אם הנבחרת שוב ניצחה
ללחוש בכותל "זה ביתי"
גם אם אתה אינך דתי
האם כל אלה בכנות
אינם, בעצם, ציונות

ואם אתה חוזר מחו"ל
ובמטוס רואה ממול
את האורות של ת"א
עם כל הפרברים סביב
ליבך הולם ממש כמו תוף
ואז אתה לוחש "סוף סוף"
האם כל אלה בכנות
אינם, בעצם, ציונות?

לקטוף זרי פרחים בגן
אבל לא פרח שמוגן
להרטב בגשם עז
אבל במקום להיות נרגז
לזכור דבר כל כך פשוט
"הגשם טוב לחקלאות"
האם כל אלה, בכנות
אינם, בכצם, ציונות?

ויש עוד אלף דוגמאות
שמוחקות ת'מרכאות
מהתנועה והחזון
שמקורם בשם "ציון"
כן יש עוד דוגמאות אין-ספור
שלפעמים קשה לזכור
אשר כולם הם בכנות
פשוט מאוד, הם ציונות...

 


 


מה ההבדל? / אפרים קישון
דודי אגון הוא יהודי טוב. אבל אין פירושו שמן הסתם גם ציוני הוא. כשעליתי לארץ לפני חמש שנים הוא בדיוק נסע לארה"ב שבניו יורק. לא משום טינה לישראל, אלא משום מה הוא חשב, שסוחר זריז כמוהו אינו צריך אלא לרדת מן האנייה, והדולרים יתחילו מעצמם להתגלגל לכיסיו. זה אגב, קרה בדיוק כך. מה נשאר לנו לעשות? כתבנו לו בזעם, שכאן לא כל כך קל, אבל אין אנו מרגישים מחסור בשום דבר. מה נשאר לו? הפסיק לשלוח חבילות.
הניגודים החריפו כשביקרנו בשנה שעברה בידידתנו הגדולה. דודי אגון אירח אותנו בביתו היפה, והשפיע עלינו רוב אהבה. באמת. רק שאלת המזרח התיכון הפרידה בינינו. כלומר, דודי לא נסוג כחוט השערה מעמדתו הנייטראלית כלפי ישראל:
"אני תורם לך כל שנה," אמר "אך אינני יודע מה יש לך שם שאין לי פה?"
"אני מרגיש שם מצוין" אמרתי.
"גם אני" אמר אגון "אם כן, מה ההבדל?"
"אני חי בין שני מיליונים יהודים."
"גם אני."
"אצלנו נשיא המדינה יהודי."
"טוב, כשארצה להיות נשיא, אבוא לישראל..."
בערך בשלב זה של הויכוח נהגנו להתפזר, רוויי בוז - גומלין. אולם זה לא קילקל את היחס הטוב בינינו. יתר על כן, כשהוזמנתי על ידי משרד החוץ של דודי אגון לחזות במצעד הצבאי ביום הצהרת העצמאות של ארה"ב, נתלווה אלי דודי נרגש מן הכבוד שנפל בחלקו בזכותי.
איני מתכוון לפגוע ברגשות פטריוטים, אך גם האמריקנים יודעים לערוך מצעדים. זמן מה ספרתי את התזמורות הצבאיות, אבל כשהגעתי למספר חמישים, התייאשתי.
דודי מחא כף במאור פנים:
"נו?" שאל "איך היינו?"
אולם השנה קרה נס: דודי אגון בא לארץ. לא בגלל סיבות מיוחדות, חס ושלום, אלא הוא ערך סיור באירופה, וחשב - באמת, למה לא? - לקפוץ גם אל הקרובים שלו. הפעם היה הוא אורח הממשלה, והודות לו נהניתי מכבוד תיירים ביום המצעד.
הסדר היה מופתי. כלומר, הלכנו ברגל כעשרים קילומטרים, השמש להטה בעוז, המקומות על הטריבונה לא היו נוחים כלל ועיקר, ונוסף לכך גם מחירם המפולפל. דודי התאפק ולא אמר מילה. ישבנו שעה וחצי באווירה דחוסה. כשמסרו את הדגלים, דודי אגון מחא כף. אחר כך הופיעו מעל ראשינו 8 "מיסטרים". דודי אגון הביט למעלה, ועיניו החלו לזלוג דמעות. אצל ארבעת ההליקופטרים כבר בכה כמו ילד.
"דוד." אמרתי לו "זה ההבדל."
_________________________________________
 
  האיש ההוא - שאני שונא, העומד בהפגנות עם השלט "מוות לערבים" - הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב - המגיש מימיה לשבוי, מפני שגם הוא בנאדם.
והאיש ההוא - שאני שונא שצובע את שמו על פסל בוינה - הוא בעצם האיש שאני אוהב שמלווה לי חמישים שקל באתונה רק בגלל שאני ישראלי.
והאיש ההוא - שאני שונא שבשם הערכים דתיים שאפילו הוא לא מבין, תובע זכות היסטורית על הפרת והחידקל - הוא בעצם האיש שאני אוהב שעומד לידי ביום הכיפורים ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים.
והאיש ההוא - שאני שונא שחושב ש"שלום עכשיו" הם בוגדים והמערך הוא דפוק - הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שנותן לי את הסיגריה האחרונה שלו בעמדת השמירה בתוך הקור של לילה לבנוני נוסף.
והאיש ההוא שאני שונא - שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדקבת אליי - הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שמבזבז יום שלם כדי להחזיר הביתה את ילדם של השכנים שאיבד את דרכו.
והאיש ההוא שאני שונא - שנכנס למסעדה האהובה עליי והורס לי את הערב בקולניות המעצבנת שלו - הוא אותו האיש שאני אוהב שעבד כל היום במפעל ייצור והתרגל לצעוק כדי שהרעש של המכונה לא יפריע לו.
והאיש ההוא שאני שונא - שקורא לי "אחי" למרות שהוא לא - הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שאם ארצה או לא ארצה, הוא אחי! כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו ומעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים, המשהו הזה לא נורא כ"כ.
ואם תרצה או לא תרצה, המשהו הזה הוא גם אתה!

 
0211200909202673-copy.jpg