HeaderBanner.jpg
  מידות - שמחה פנימית  
 
בע"ה
 
שמחה פנימית
 
פעולה בנושא: שמחה פנימית- פורים
 
הפעולה מיועדת לשבטים: מעפילים- הרא"ה- הגבורה

 

מטרה: החניך יבין שלפעמים אנשים לא שלמים עם הזהות שלהם, ולכן הם מנסים לחפש זהויות שונות ע"י כך שישנו את החיצוניות שלהם ולא יטפלו בבעיה השורשית יותר שהיא עבודה על הפנימיות שלהם, ולכן הם עוטים על עצמם תחפושות שונות.

 

שלב א':

משחק- דמויות.

המדריך יכין מספר דמויות כמספר החניכים. יפזר את הדמויות על הרצפה, ובנוסף לדמויות יספר בכרטיסיות בנפרד בקצרה אודות הדמויות. כל חניך יצטרך להתאים את הדמות לכרטיסיה ויסביר ע"פ מה הוא בחר דווקא בכרטיסיה הספציפית הזו.

שלב ב':

המדריכים יציגו / יספרו את הסיפור "הביצה שהתחפשה" (נספח 1) רצוי להביא אביזרים מגניבים להחיות את ההצגה.

נקודות לדיון שעולות מתוך ההצגה:

  • האם קרה לנו פעם שהרגשנו צורך להתחפש למשהו שהוא לא אנחנו?
  • האם אנו מכירים אנשים מחיי היומיום שלנו שמתחפשים?
  • מהיכן נובע הצורך שלנו/ של אחרים להתחפש?

ניתן לסכם בשלב הזה ולהגיד כי מהסיפור ומהדיון ראינו כי אנשים אשר לא טוב להם עם הזהות שלהם, לא מרגישים מספיק שלמים עם מי שהם ולכן הם צריכים להתחפש, לשנות את זהותם. בסיפור "הביצה שהתחפשה" ראינו כי לביצה לא היה טוב עם מי שהיא לכן היא ניסתה להתחפש לכל מיני דברים שהם לא היא (כדור פינג פונג וכו'...) רק לאחר שהיא קיבלה כ"כ הרבה סירובים פתאום היא הבינה שהשינוי לא צריך לבוא מהחיצוניות.

לאחר הסיכום הזה ניתן להמשיך ולשאול:

  • האם בכך שנעשה שינוי חיצוני בעצמנו- נגיע לשלמות עצמית?

או שתמיד נרגיש בצורך להתחפש לדברים שהם לא בהכרח אנחנו?

  • מאיפה מגיע הרצון לשינוי חיצוני?
  • כמה החיצוניות באמת משפיעה על הפנימיות?

שלב ג':

המדריך יציג בפני החניכים את המדרש ויציג את השאלות שעולות בעקבותיו.

העורב והיונה:

מִפְּנֵי מָה הָעוֹרֵב הוֹלֵךְ בִּרְקִידָה? פַּעַם אַחַת רָאָה הָעוֹרֵב אֶת הַיּוֹנָה,
שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֲלִיכָה יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹפוֹת.
קִנֵּא הָעוֹרֵב בַּהֲלִיכָתָהּ הַיָּפָה וְאָמַר בְּלִבּוֹ: אֵלֵךְ גַּם אֲנִי כְּמוֹתָהּ.
הִתְאַמֵּץ הָעוֹרֵב וְנִסָּה לְחַקּוֹת אֶת הֲלִיכַת הַיּוֹנָה.
רָאוּ זֹאת הָעוֹפוֹת הָאֲחֵרִים וְצָחֲקוּ עָלָיו.
הִתְבַּיֵּישׁ הָעוֹרֵב וְאָמַר: אֶחְזֹר לַהֲלִיכָתִי הָרִאשׁוֹנָה.
בָּא לַחְזֹר, וְלֹא הָיָה יָכוֹל - כִּי שָׁכַח אֶת הֲלִיכָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.
וְכָךְ נִשְׁאַר עַד הַיּוֹם מְהַלֵּךְ  בִּרְקִידָה .

בס"ד

נקודות לדיון בעקבות המדרש:

  • מדוע הרגיש העורב צורך לחקות את היונה?
  • למה שאר העופות צחקו עליו?
  • מדוע לאחר שהבין העורב כי הוא לא יצליח לחקות את היונה בהליכתה, הוא לא הצליח לחזור להליכתו המקורית?

למדריך: העורב לא היה שלם עם עצמו לכן החליט לחקות את היונה (שלה יש את ההליכה היפה ביותר) לאחר שכל העופות צחקו עליו, הבין העורב כי הוא לא יכול לחקות את הליכת היונה מפני שזה לא דבר שמסתכם בחיצוניות, אלא יש פה נקודה פנימית הרבה יותר. היונה הקרינה הליכה מאוד אצילית, בעלת בטחון ושלווה. העורב קינא בה בשל כך (כיוון שהוא ההיפך הגמור) הפנימיות המיוחדת של היונה הקרינה כלפי חוץ ולכן העורב לא הצליח לחקות את הליכת היונה. רק לבסוף הבין העורב כי בכדי להיות שלם עם עצמו, עם ההליכה שלו הוא צריך לעבוד בתחילה על הפנימיות שלו וממילא זה יבוא לידי ביטוי בחיצוניות שלו.

צ'ופר:

" אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה,

לא בהסכמת הבריות ולא בשום קריירה איזה שתהיה.

כל מה שאכיר יותר את עצמיותי,

וכל מה שאתיר לעצמי להיות מקורי, ולעמוד על רגלי עצמי

ההכרה הפנימית והממוזגת בידיעה, הכרה, הרגשה ושירה

יותר יאיר לי אור ה'

ויותר יפותחו כוחותיי להיות לברכה לי ולעולם"

                                        (הרב קוק זצ"ל/ ערפילי טוהר)

נספח מספר-1:

הביצה שהתחפשה / דן פגיס

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה, מפני שלא יכלה לא לעמוד, לא לקפוץ, ולא ללכת. וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתגלגלת.

פגשה הביצה כדור פינג פונג.

אנחנו כל כך דומים, אמר לו, שנינו עגולים ולבנים, בוא, נתגלגל יחד!

אבל הכדור היה ריקן וגאוותן.

-אני קופץ, אני רץ ואת רק מתגלגלת! אמר וקפץ מעל לביצה המתגלגלת.

פגשה הביצה בלון, אמרה לו,

שנינו עגולים, בוא נתגלגל יחד!

אבל הבלון היה מנופח ורודף רוח ובכלל לא רצה לענות. הוא נמשך לו למעלה ועלה ופרח לו משם והלאה.

נתגלגלה הביצה לבדה וחשבה לה: מה אפשר לעשות? מה עוד אפשר לנסות? איזו צורה מוזרה יש לי, ממש צרה צרורה! האם בכל העולם הגדול לא אמצא לי חבר?

פתאום היה לה רעיון נפלא: היה תתחפש למשהו אחר!

התחפשה לפרח אדום: צבעה את פניה בצבע אדום, הדביקה סביבה עלים כחולי, וזהו!

איזה פרח משונה, אמרה ילדה. הוא חלק וקרח ובכלל אין לו ריח.

הוא בכלל לא פורח, הוא סתם ביצה, אמר לה ילד אחד.

ושניהם הסתלקו בריצה.

ועכשיו התחפשה הביצה לפטרייה אומנם שמנמונת, אבל נחמדה מאוד. עמדה לה בצד קצת נפחדת.

הפטריות הביטו בה בתימהון:

הפטרייה החדשה- יש לה קליפה קשה ורגל עבה, ומתנדנדת

וכך הבינה הביצה שלביצה קשה לחיות, אם היא רוצה להיות לא היא, אלא אחת הפטריות.

ובכל זאת ניסתה מחדש: התחפשה והנה היא כד! התקשטה בפסים, הדביקה לעצמה צוואר ושתי ידיות, וזהו!

אבל, חתול שעבר שם שאל:

מה זה? האם אתה כד? אין לך פתח, ובכלל, אי אפשר לשמור בך חלב, חלב!

מה לעשות? התחפשה לליצן. חבשה מצנפת עם גדיל וציירה על עצמה (לפי סדר) גבות, עיניים, אף, וצחוק.

אינך מצחיקה אמרו לה. מכירים אותך מרחוק.

ניסתה הביצה תחפושת אחרות. התחפשה לסל ולשעון ולתפוח ואפילו לסתם מעגל מצויר בגיר על הלוח, אבל, שום דבר לא הועיל. בכל פעם הכירו אותה מייד.

את סתם ביצה מחופשת, אמרו לה.

גם התרנגולת הכירה אותה.

איפה היית, ביצתי שלי? כבר מזמן רציתי לשב עליך, לדגור, כמובן.

אמא, אינני רוצה, אמרה הביצה, עלי להתגלגל בעולם.

אולי בפעם אחרת, אמרה הדוגרת, ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולם. וכבר דגרה עליה.

פתאום היית הביצה בחום ובחושך והייתה מוכרחה להמתין. אבל למי?

יום אחד הייתה לה הרגשה מוזרה. משהו נע בה וזז בה וזע בה, היא התרגשה:

מה קורה לי, אמא? ולא שקטה ולא השלימה.

אני כבר לא אני צייצה, אני כבר לא ביצה! משהו מנסה בי לבקוע, לפתוח, לפרוח!

כמובן, אמרה אמא, כמובן. סוף סוף אתה 

אפרוח.

 
0211200909202673-copy.jpg