HeaderBanner.jpg
  מידות - שתיקה  
 
בע"ה
 
שתיקה
 
המסר ומטרת הפעולה: שהחניכים יבינו שלא תמיד חייבים לדבר, וגם טוב לשתוק לפעמים. וגם אם יש משהו מאד חשוב לומר לחבר, שיחכו עם זה ושילמדו שלפעמים יש זמן שצריל לא לדבר. וכמו שבפעולה הנ"ל היה מאד נחמד כי היא זרמה והיה בה שקט ככה אפשר שיהיו גם שאר הפעולות ויהיה יותר נחמד לכולם. טוב לשבטים שרגילים לפטפט ולדבר יותר מדי בפעולות.

מהלך הפעולה: משחקים כל מני משחקים ומשימות בעזרת שלטים, ז"א- שלט כמו- "עכשיו צריך לבנות פירמידה מאנשים". "כל הכבוד". משחיקם כמו ים יבשה, במקום לומר "ים, יבשה" מרימים שלט של ים ושלט של יבשה. שרים את "לכובע שלי 3 פינות" רק עם תנועות ידיים. משחקי תופסת למינהם, להסתדר בשורה לפי מידת נעליים ועוד משחקים שניתן לשחק בלי לדבר בכלל. הכל בשתיקה. אם חניך מדבר בטעות [או שלא] מתחילים את כל המשימות והמשחקים ממהתחלה.

קוראים את הקטע על האישה ששתקה- נספח. [אפשר גם לחלק אותו..]


"את סובלת מדלקת מיתרי הקול" אמר לי הרופא, אחרי בדיקה יסודית. עלייך לבלוע 4 גלולות ביום, לשתות הרבה תה חם, והעיקר- לשתוק. שבוע ימים שתיקה מוחלטת זה התרופה הטובה ביותר לגרון."
כך אמר הרופא וכבר הזמין את החולה הבא להיכנס. אני נשארתי אובדת עצות, עם הפתק בידי. איך אוכל להסתדר שבוע ימים בלי לדבר? מה יהיה על הילדים? איך אתנהג בחברה?
דואגת ועצובה חזרתי הביתה עם שקית כדורי הפניצילין ובלי קול.
ביום הראשון היתה התדהמה מוחלטת.
הילדים פשוט לא האמינו שאינני יכולה לדבר וביקשו כל הזמן שאומר להם משו.
רק משו אחד.
אבל ביום השני הם התחילו להתרגל.
ראשית, חדלו לשאול "למה" "מדוע" ו"איך". גם שלא הבינו, ידעו שאין טעם לשאול אותי, וינסו למצוא את התשובות לכל השאלות, בעצמם.
אחר כך הפסיקו ההקנטות, ההלשנות, והתלונות ההדדיות. לא היה שום סיכוי לספוג נזיפה ממני, וממילא איבד הריב את טעמו.
אט אט נעשו קולות הילדים נמוכים יותר, רכים יותר ושקט מבורך השתרר בביתנו.
עיני הילדים היו מכוונות אלי כל הזמן, ערות להבין את בקשותי, ולמלאן.
משמעת למופת, עליה חלמתי שנים, השתררה בבית.
גם בחברה היה המצב החדש נוח. לא הייתי חייבת להתאמץ למצוא נושאים מעניינים ומקוריים לשיחה.לא נאלצתי לומר לאיש דברים שלא התכוונתי אליהם. יכולתי לשתוק ולהקשיב לאחרים. מעולם לא היה לי זמן כה רב להקדיש להם. תמיד הייתי עסוקה עם עצמי- עם הרצון למצוא חן, להנעים שיחה לעניין, להוציא מתוכי עוד ועוד. ופתאום אפשר לנוח ולהקשיב.
השעות היפות ביותר היו בערב, איתו.אחרי שנים של בע"פ מהיר וחומק, מצאתי את עצמי כותבת לו שוב, כמו אז. מכתב בכל ערב.
על דברים שעשיתי, על דברים שחשבתי במשך היום. וטוב היה לי להיזכר במילים. לחוש אותו מחדש. כל אחת לחוד. ולכתוב. לאט.
מחר ייגמר השבוע. שקית הפניצילין תתרוקן, וקולי שוב יהיה צלול וברור.
הכול יחזור להיות כשהיה: הילדים, הבעל, החברים ואני.
אינני יודעת אם שמחה אני, או עצובה.
אבל אני בטוחה שבאחד הימים, כשאהיה עייפה מאוד, אקח לי פתק קטן וארשום עליו בעצמי: "הרבה תה חם ושתיקה מוחלטת".
ושוב אוכל לנוח שבעה ימים. חופש טוב מזה, אין בעולם."
 
0211200909202673-copy.jpg