HeaderBanner.jpg
  מידות - הכרת טובה  
 
בע"ה
 
הכרת טובה
 

בתחילת הפעולה מחלקים לכל חניך סוכריה, וכשמשהו אומר- תודה, שואלים- "למה תודה?? יש פעולה, אז מגיע לך סוכריה, לא????"

דף מקורות או.. לכתוב כל מקור על 1/8 בריסטול, ולחק את החניכים ל8 קבוצות, כל קבוצה מקבלת מקור. נותנים להם כמה דקות, לדון על המקור שקיבלו, ואחרי הדיונים, כל קבוצה שולחת נציג/ים להציג את המקור שלהם.
שימו לב לסדר של המקורות, אחד מוביל לשני.
ההערות ליד מספר המקור, הן בשבילכם!
מה שכתבתי בסגול זה השאלות לדיון, כמובן שכל אחד יכול לשנות לפי ראות עיניו, אני רק נותנת הצעות..

מקור 1- הכרת הטוב לאחר ראיית הרע. (אני מעתיקה מתוך כתבה בעיתון ישן)
איתן רפאל רוצה לחיות
שחרית מנחה וערבית, נאלצים הוריו של איתן-רפאל בן השנה וחצי, לבצע בגופו דיאליזה. כליותיו אינן מתפקדות, והפעוט החייכן שרוחו טובה עליו למרות שכל חייו הקצרים הוא מחובר לצינורות, מחכה בימים אלו להשתלה שתתבצע בו כאשר הוריו יצליחו לגייס את שלוש מאות הדולר המפרידים בינו לבין בריאותו

האם כותרת זו גורמת לנו לחשוב על פעולות יומיומיות הנראות לנו כמובנות מאליהן?


מקור 2- לי מגיע הכל. אין סיבה שאכיר טובה/תודה למישהו. כולם חייבים לי.
"יש אדם הרואה עצמו במרכז העולם, וחושב בדעתו שהכל מגיע לו. הסתכלותו על המציאות היא תובענית, וברור לו שבא לעולם ע"מ להנות ממנו כמה שיותר, וממילא העולם חייב לו את הנאותיו שהרי לשם כך הוא נמצא כאן."
(הרב יהושע ויצמן)

ואנחנו???


מקור 3-להכיר תודה וטובה גם לאנשים שלא ממש נראה שטרחו ועמלו למעננו.

לאחר מסע ארוך הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית. כל הנוסעים מהרו לרדת מהרכבת ונחפזו בדרכם למחוז חפצם. רק אדם אחד, הרב מיוהנסבורג, עשה את דרכו לאורך הרציף עד לקטר, שם פנה לנהג הקטר והודה לו על הנסיעה: "הרי השקעת עבודה ותשומת לב להוביל אותנו בבטחון ובדייקנותעד כאן, תודה לך!" נהג הקטר התרגש מאד. זה 25 שנה שהוא עובד ברכבת ומעולם לא הודה לו איש מרבבות הנוסעים שהסיע.
מקרה זה נפוץ כידיעה פיקאנטית בכל עתונות העולם. שום מכון לא ערך סקר על תגובות הקוראים לסיפור זה, אך יש להניח שרוב רובם חייכו למקרא מעשה חריג ויוצא דופן זה. ואפשר שבודדים הרהרו לעצמם: באמת, אף פעם, בנוסעי ברכבת, לא חשבתי על כך שבעצם מישהו טורח להסיע את הרכבת ולדאוג לבטחונה, ושאולי פעם צריך להודות לו.
רכבת חיינו עושה את דרכה בבטחון.לא מאיליה היא מתקדמת. את מסענו ואת נוחותנו חבים אנו להמון עצום ואנונימי של בני אדם שתודות לעמלם הישיר והעקיף מתאפשרים קיומינו, נוחותנו והנאותינו. קשה לומר שאנו זוכרים אנשים אלה כאשר אנו נהנים מפרי עבודתם. מי מאתנו זוכר ברגע קריאת שורות אלה את המורה מכיתה א' שהשקיעה עמל ממושך ומיגע על מנת להקנות לנו את אומנות הקיראה? ואם גם זוכרים אנו אותה, האם חשים אנו חובת תודה כלפיה?
נודה על האמת: ככל אדם גם אנו איננו אוהבים כלל לראות את עצמנו חייבים משהו למישהו. שאל אדם רגיל אם הוא חש עצמו אסיר תודה לחבר שלו על מה שהלה עשה למענו. הנשאל יתקשה להזכר שקיבל בכלל איזו שהיא טובה מאותו חבר. וגם אם יזכר באיזו טובה, תראה זו כה קטנה וכה שולית עד שבוודאי לא תןכל לשמש עילה לתחושת חובה ממשית. ברור שאם נלחץ על הנשאל: "האמנם כה קלושה החברות שביניכם?" יזכר מיד בחסדים מרובים וטובות אין ספור שעשה הוא לחברו, ועל כן אמנם חייב חברו לו חוב כבד של הכרת הטוב...
<דוד סלומון מתוך "אל המקורות">
מה תגובתכם על הסיפור המובא בפתיחה?
האם גם אנחנו חברים כמו שמתואר בסוף???



מקור 4- קטע מסיפור. לא יודעת מה המקור... מי שמזהה שיעדכן אותי בבקשה!
תודה לטבחית, ומתוך התודה, הטבחית טורחת ומכינה אוכל בשמחה.
להבין שהתודה היא לא רק בשביל מי שטרח ועמל אלא גם בשבילנו


"יוסי, אני אומר לך", אמר שמוליק בפנים מרצינות, "צריך להפסיק עם זה."
"עם מה?" שאל אלי מופתע.
"עם כל ההתלוצצות הזו. ביננו, האוכל לא כל כך גרוע, ואנחנו סתם כפויי טובה."
...
"אממ... באנו להודות לטבחית רבקה על האוכל הטוב שהיא מבשלת לנו כל יום."
"מה?" שאלה כלא מאמינה.
"הדג היה מצויין וגם האטריות והרוטב," אמר ילד אחר.
"וגם הסלט."
גברת רבקה לא ידעה איך לעכל את כל המחמאות ביחד. היא פשוט לא הורגלה בכל אלה. עיניה השקועות נצצו מאושר, גבה השחוח נתישר קמעה, חיוך נפרש על פניה. "כן, היה טוב?" שאלה כלא מאמינה.
"היה מצויין," אמר נער אחד.
"תודה רבה," אמר גבריאל בקול חזק, והחבורה ימאה את המטבח.
*
שעת בוקר מקדמת. גברת רבקה לבדה במטבח. היום, למרות הקור החד שבחוץ, חמים במטבח; למרות הערפל, אין כל אפלולית. העובדות הנוספות עדיין לא כאן, אך היא אינה בודדה כאן היום. פזמה לעצמה זמר עליז והחלה עובדת במרץ. הגב כמעט אינו כואב והרגליים מסוגלות לשאת את משא היום הכבד. ומה הפלא, והרי אתמול אמרו לה נערים חמודים "תודה רבה"...

מה דעתכם? ואולי.... זה מקצועה, ולא צריך להודות לה על כך???
מה עשו המילים "תודה רבה" לטבחית?


מקור 5- הכרת טובה - עניין של נימוס תרבות ומוסר. לבקש רשות ולומר תודה לפני ואחרי לקיחת דבר מה.
גם מבנ"א, וגם מהקב"ה.........!


שנים עומדים ליד הקיוסק ומקבלים את כוס המשקה. שניהם אוחזים בכוס ומגביהים אותה אל פיהם. אך האחד עוצר לרגע כששפתיו נעות ומבטו מרוכז. הנה לנו ביטוי לגדלותו המוסרית המקורית של האדם. הרי לפנינו אדם שהוא אדם. והשני, שלא עשה זאת, מה נאמר עליו? האם הוא מאנשי "חטוף ואכול" חסידי "מגיע לי", הרואים את המוכן להם בעולם כמובן מאליו, ובחוסר נימוס אלמנטרי: ללא בקשת רשות לפני הלקיחה וללא תודה לאחריה, הם פשוט שולחים יד ולוקחים. האם כזה הוא? או אולי פשוט לא חשב על כך. חבל, כמה חבל. הן גם הוא יכול, אם רק ירצה, להיות בן תרבות ומוסר, להיות אדם ויהודי.
< "אל המקורות" דוד סלומון>

איך מבקשים רשות על לקיחת כוס משקה, לפני ואחרי... ???
האם בקשת הרשות טבועה בנו?
מה מבטאת בקשת הרשות?



מקור 6- "בעקבות מרק ירקות" - השיר לקוח מתוך הסרט "על שבת ותפילה" בהוצאת "גשר".
הכרת טובה לאדם מובילה להכרת טובה לריבוש"ע


בעקבות מרק ירקות

זוג חברים ביום קיץ בהיר ,
חפשו מסעדה ברחובה של העיר.
אחרי שמצאו, התיישבו בתוכה,
והזמינו כמובן לשולחן ארוחה.
המתינו מעט, אולי שתי דקות,
ובא המלצר עם מרק ירקות.
הם אכלו המרק, הוא היה נהדר,
ואמר האחד :"בוא נודה למלצר."
הם קמו מיד והלכו למלצר
ואמרו :"המרק, הוא היה נהדר."
אמר המלצר :"שמחתי כל כך,
אבל אם להודות אז תודו לטבח."

אז ראשית הם הודו למלצר, אח"כ
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אמר הטבח :"ברכות זה נעים,
אבל בגלל הירקות המרק הוא טעים.
לא רק לי מגיעות הברכות -
אלא למי שמכר הירקות.

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאדם שמכר.
אמר המוכר :"להודות הן אפשר
לנהג שהביא הירקות מן הכפר."

אמר הנהג :"הריני מסמיק
עניין התודה נראה לי מצחיק.
לי להודות זה ממש מיותר,
כל התודה מגיעה לאיכר."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר,
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

שמח האיכר לשמוע תודה
"אך לא לי מגיעות הברכות", הוא הודה.
"טיב הירקות לא תלוי בי דווקא
אלא במזג האוויר, בסוג הקרקע,
בכמות הגשמים בחוזקם, מועדם
כלומר, אם להודות זה לא לאדם.
כי רק מי ששולט על טללים ורוחות
הוא אחראי על טיבו של מרק ירקות."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

ובסוף הם הודו למי ששולט
על חמה, אדמה ורוחות בל עת,
למי שאחראי על טללים וגשמים :
חן, חן, על מרק הירקות הטעים !!!

ומה איתנו??
כמה מאיתנו טרחו ע"מ להגיד תודה?
מה אנחנו עושים כשאנחנו צריכים להגיד תודה אבל לא מתחשק?!





הפעולה נערכה מתוך דף מקורות שערכנו ליציאה לברכת האילנות, אולפנית אמונה -אלישבע פר"ח, התשס"א. תודה רבה למורה חיה שטרסברג שדאגה לרוב המקורות (או לכולם..=))
אפשר להשתמש בחלק מהמקורות המצורפים, ולהוסיף את הקטע של הרמב"ם, (הלכות יסודי התורה ב',ב')- "...והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, הגדולים, ויראה מהן חכמה שאין לה קץ- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול..." ואז זה מתאים גם לברכת האילנות- ר"ח ניסן+ ו/או לטובשבט, ובכלליות, לאהבת הבורא ולהכרת טובה

מקורות נוספים:
שיחות לספר שמות- הרב נבנצל. (נראה לי ששם הוא מפנה גם לשיחות לספר בראשית) שיחה לפרשת שמות ואולי יש גם בפרשת וארא.
"אל המקורות"- דוד סלומון
חוברת "דעה" (דפי עיון והפעלות) של נחלת ש"י -חיספין בנושא הכרת טובה.

קטעים נוספים:
* שירי סוף הדרך- לאה גולדברג, 2 הבתים האחרונים-
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

*
יש בעולם הרבה דברים יפים
עצים ופרחים
אנשים ונופים
ומי שיש לו עיניים פתוחות
רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות!

*
אך ישנו עוד כח עיקרי, אשר אם לא טיפחו בעולם הזה יחסר לו כל כח התמיחה לעולם הבא, והוא כח הכרת טובה. תהליך הצמיחה (הנאה גדלה והולכת מזיו השכינה) מותנה בהכרת חסדיו יתברך שבעצם תשלום השכר, ומי שאין מידת הכרת טובה שלו מפותחת כראוי, לא יכיר בזה את חסדיו יתברך (כי יחוש שהשכר מגיע לו) נמצא שהעולם הבא שלו ישאר בבחינת "עומדים" (הנאה קבועה ועומדת) ולא יתפתח לעולם לבחינת "מהלכים" (הנאה גדלה והולכת) ותחסר לו לגמרי בחינת החיים הנצחיים.
<הרב דסלר ב"מכתב מאליהו">

 
0211200909202673-copy.jpg