HeaderBanner.jpg
  בשביל הנשמה...  
  
בס"ד


 
 
 
 



                                      מאמרים תשע"ג:
"אלול-נוהל שמים פתוחים"-למאמר- לחצי כאן
"מכניס אותך בכיס הקטן"- למאמר- לחצי כאן
 "גאה להיות דתי-לאומי"- למאמר- לחצי כאן
  
 מאמרים קודמים:
 
 
 "חיים עם משמעות, מעבר לכסף" - למאמר  לחצי כאן  
 "בדור המקרוגל" - למאמר  לחצי כאן  
 "צדיק בפרווה" - למאמר לחצי כאן  
 "האם צריך למות בשביל להיות גיבור?" - למאמר לחצי כאן
 "לבחור מחדש" - למאמר לחצי כאן
 "בזכות רחל אמנו" - למאמר לחצי כאן
 "הפייסבוק והנוער הדתי" - למאמר לחצי כאן
 "מכתב מבוגרת האולפנה" - למאמר לחצי כאן
 מרצדס, רגליים ומה שבניהם - לחצי כאן  

 

    
   


 
שחוזה המדינה ומבקר המדינה נפגשים/יוני לביא,חברים מקשיבים

"תקשיב טוב לְמַה שאני עומד להגיד לך עכשיו, ידידי. גם אם תהיה המנכ"ל של החברה הכי גדולה בארץ, גם אם יהיו מתחתיך אלפי עובדים, תמיד המערכת הכי מדהימה שתצטרך לנהל היא...אתה עצמך". מלבד לנהל חברה מצליחה, חשוב לדעת לנהל גם את עצמך.
   

הוא מעולם לא ידע שצלצול סתמי של טלפון יכול להישמע חגיגי כל כך. ביד רועדת הרים את השפופרת וקירב אותה לאוזנו בציפייה. "ברכותיי, בֶּאֶרִי", נשמע מעבר לקו קולו של יושב ראש הדירקטוריון, "קח את האישה והילדים לחגוג הערב. זכית במכרז -  המפעל הוא שלך!".

עמוס בארי לקח לגימה גדולה של אוויר, נשען לאחור על כיסא המנהלים המרופד במשרד שלו ועצם את העיניים בסיפוק. אם תהיתם פעם איך בדיוק נראה 'חיוך של מיליון דולר', הייתם צריכים פשוט לעמוד מולו באותו הרגע. זה היה בשבילו כמו חלום שהתגשם. אחרי הכול, לא כל יום זוכה אדם להתמנות למנכ"ל של אחד ממפעלי ההיי-טק הכי מבטיחים במדינה, לרשום על שמו משכורת של חמש ספרות בדולרים ולעשות את כל זה עוד לפני שחגגת יום הולדת שלושים וחמש.

פחות משבוע חלף מאז אותו טלפון ועד שהמזדה הכסופה שלו עצרה ליד השער הראשי. הנהג פתח לו את דלת הרכב והוא צעד מבעד לשערים החשמליים לתוך הבניין המרשים. 'מעכשיו זו הממלכה שלי', חלף הרהור במוחו, 'קדימה לעבודה!'. עמוס בארי לא בזבז אף רגע. הוא האחרון שינוח על זרי הדפנה וייהנה מההצלחה. 'הבולדוזר', כינו אותו החבר'ה כבר בתיכון, והם ידעו על מה הם מדברים.

הוא הרים את הטלפון והקיש תשע בחיוג המקוצר עד שהשם המוכר ריצד על המסך. ניר שַלְגִי. שני צלצולים וקולו נשמע מעבר לקו. הם נפגשו עוד הצבא. היו באותו הצוות ביחידה והמשיכו באותו מסלול באזרחות. למרות השוני העצום ביניהם, באופי ובהופעה החיצונית, תמיד היו צוות לעניין. עמוס נזכר שניר תמיד כינה אותו 'חוזה המדינה', ובאמת הוא היה איש של חזון. תמיד ידע לִצְפּוֹת כמה צעדים קדימה, לסמן מטרות באופק ולחשוב על רעיונות יצירתיים ויוזמות שאף אחד לא העלה בדעתו לפניו.

ניר שלגי, לעומתו, לא היה איש של עתיד. הוא היה נטוע עמוק בהווה, אבל עשה את זה בגדול. עמוס העניק לו בחיבה את הכינוי 'מבקר המדינה', ללא שמץ של ציניות. הייתה לו היכולת המדהימה לנתח מערכות קיימות, להבין איך הן מתנהלות ומה תוקע אותן, ולענות בצורה מדויקת על השאלה הקריטית: מאיפה צץ הפער שמפריד בין חזון מדהים לבין תוצאות כושלות ובזבוז משאבים נוראי. מפעלי ענק היו מוכנים לשלם לו הון תועפות עבור ביקור של שלוש שעות והצצה לתוככי המערכות שלהן. המסקנות שהעלה היו שוות להם הרבה יותר.

עוד באותו הערב הם ישבו יחד כשעל מסך המחשב שלפניהם פרוש, באופן וירטואלי, המפעל כולו. עיניו החודרות של שלגי סרקו את המסך, כשמוחו מפרק הכול לרכיבים קטנים ובוחן כל חלק בפני עצמו ואת היחס שלו לכל המערכת. מדי פעם רשם לעצמו משהו בכתב קטן וצפוף.

כעבור שעתיים הפגישה הסתיימה בהצלחה, והמנכ"ל החדש נותר עם הרבה שיעורי בית ומשימות. עמוס בארי ליווה את ידידו אל המעלית. "אני כל פעם נדהם מחדש איך אתה עושה את זה", פירגן לעמיתו בהערכה, "זה מין כשרון שנולדים איתו או שרכשת את זה עם הזמן?".

ניר שלגי צחק. "אתה אולי לא תאמין לי", אמר, "אבל התחלתי לעשות את זה זמן קצר אחרי הבר מצווה שלי".

"דַי!", הגיב בארי, "אתה צוחק עלי".

"ממש לא", פניו של שלגי הרצינו, "תקשיב טוב לְמַה שאני עומד להגיד לך עכשיו, ידידי. גם אם תהיה המנכ"ל של החברה הכי גדולה בארץ, גם אם יהיו מתחתיך אלפי עובדים, תמיד המערכת הכי מדהימה שתצטרך לנהל היא...אתה עצמך".

למרות פליאתו של העומד מולו, הוא המשיך: "לא נעים לומר, אבל רוב האנשים עושים את זה בצורה כושלת למדי, אלא שפשוט אין מי שיפטר אותם".

בארי נעץ בו מבט המשדר אי הבנה ושלגי המשיך "אין אדם שאין לו שאיפות, חלומות, תוכניות ורצונות טובים. והנה חולפת לה שנה ועוד שנה והוא נחרד לגלות שהוא מתבוסס באיזו ביצה ולא זז מילימטר קדימה. בניגוד למה שרגילים לחשוב, רוב ההפרעות לא נמצאות בחוץ. הן נמצאות כאן בפנים", שלגי הצביע על ראשו, גורם לידידו לזקוף את גבותיו. "קבעונות חשיבה, פחדים, עצלנות, הרגלים בעיתיים, עקשנות, גאווה מיותרת. וההשלכות? דריכה במקום או אפילו נסיגות, אנרגיות אדירות של משאבים נפשיים שמושקעים במקומות הלא נכונים עד שלא נשאר כל כוח לדברים הנצרכים באמת, 'זורמים' עם החיים במקום להקדיש זמן מינימאלי לבדוק איפה אני עומד. אחרי שנים שעשיתי את זה עם עצמי, עמוס, גיליתי שאותו עיקרון בדיוק נכון גם למערכות הכי גדולות: בצבא, בהיי-טק, במשרדי ממשלה".

המנכ"ל החדש הקשיב מרותק. 'האמת היא', חלפה מחשבה במוחו, 'שאצלי זה תמיד היה הפוך. מאז שאני זוכר את עצמי התמקדתי בניהול של כל מיני מערכות בחוץ, ודווקא את המערכת האישית שלי די הזנחתי. אבל איך בכלל מתחילים עם דבר כזה?...'

כאילו קרא את מחשבותיו המשיך שלגי: "אני מקדיש לעניין חצי שעה ביום. יושב לבד עם עצמי, מנתח איך עבר היום, מה הצליח ומה לא, האם עמדתי במטרות שהצבתי, האם אני חי לפי העקרונות שאני מאמין בהם. הכי טוב לעשות את כל זה בכתב - לשים את כל הקלפים על השולחן. אני יודע שלחלק מהאנשים חצי השעה היומית הזו נראית בזבוז זמן, אבל זו הטעות הכי גדולה שיכולה להיות! היא עשויה לחסוך לאדם עשרות שעות מבוזבזות לאחר מכן. פעם בשנה, לקראת ראש-השנה, מגיע הזמן למשהו יסודי יותר. חשבון מקיף שקצת ינער את האבק מעל המערכת כולה ויפתח אופקים חדשים לקראת השנה הבאה".

דלת המעלית נסגרה. עמוס בארי הסתובב מהורהר לאחור והחל לצעוד לכיוון משרד המנכ"ל. הוא ידע שיש לו הרבה עבודה - במפעל החדש ובאני הישן.

 
 
 
 
 
 
 
    

 תודה על הרגעים הנשכחים /
חנה וייסברג:
כמה חשוב לעצור לרגע, להתבונן סביבנו ולהודות דווקא על אותם דברים שאינם זוכים להיכנס אל אלבום התמונות של הרגעים הבלתי נשכחים.

_______________________________________

לפני כמה ימים נקשה אישה מבוגרת על דלתי, ושאלה אם תוכל לראות את הבית שלי מבפנים. היא הסבירה, קצת במבוכה, שלפני קרוב ל-70 שנה היא גרה בסלון שלי עם הוריה וחמשת אחיה.

לבנה, כפי שהיא הציגה את עצמה, נראתה לי מייד שונה במשהו מהטיפוס הישראלי הרגיל. היא אישרה את הרושם שלי והסבירה שהגיעה ארצה לביקור קצר, מאחת הקהילות הישראליות העשירות ביותר בחו"ל.

לבנה נכנסה לביתי ומייד הפנתה את מבטה אל המדרגות שנוספו כשעיצבנו את הבית שלנו מחדש לפני חמש שנים, והפכו אותו מדירת חדר לבית של 4 חדרים. הצעתי להראות לה את הקומה החדשה, אבל היא לא שמעה אותי.

היא בחנה את הסלון שלנו, ונראתה קפואה במקומה. "ככה בדיוק אני זוכרת אותו!" היא אמרה בקול סדוק כשהיא נכנסת לאט פנימה. ממש מול עיניי, אורו פניה, והיא הפכה מהאישה הקוסמופוליטית שנכנסה לביתי, לאותה ילדה קטנה שהתגוררה בחדר זה לפני שנים רבות.

היא הצביעה לעבר אחת הפינות ואמרה, "כאן ישנו ההורים שלי!" ואז על פינה אחרת ואמרה, "וכאן ישנתי אני, עם חמשת האחים שלי!"

כששאלתי אותה איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים גרו באותו חדר, היא שלחה אליי חיוך אירוני גדוש בנוסטלגיה. "אל תשאלי!"

לבנה הסתובבה בסלון. "האחים והאחות שלי היו רודפים אחד אחרי השני בחדר הזה במשך שעות. אני עוד זוכרת את נרות השבת שאמא שלי הדליקה שם, ואת הסעודות המשפחתיות שהיינו אוכלים יחד, כאן, כשאבא שלי חזר מבית הכנסת. והחלונות! אלה החלונות שעליהם הייתי יושבת בחורף ומסתכלת איך הגשם יורד."

"שם," היא הצביעה על פרוזדור הכניסה, "היה לאמא שלי מטבח. לא היה שם יותר מארון עם תנור גז קטן, אבל אני לא אשכח את ריחות התבשילים שליוו אותי כבר מהמדרגות כשהייתי חוזרת מבית הספר. הלוואי שהייתי יודעת לבשל כמוה!"

קשה לדמיין איך הסתדרה משפחתה של לבנה בתנאים צפופים כל כך. אני אם לארבעה ילדים, לא ששה, ובכל זאת מרגישה שקצת צפוף לי בבית הגדול לפחות פי שלושה מזה שבו עברה ילדותה של לבנה.

ויותר מזה: אותן שנים שבהן חיה לבנה עם משפחתה בסלון שלי, היו שנים של צנע, מלחמות, עוצר, וקיום מהיד לפה.

אחרי שלבנה הלכה, חשבתי עליה המון. חשבתי על הבת שלי שתדפוק על דלת הבית בעוד 70 שנה. מה היא תספר על השנים שבהן חיה בבית הזה עם הקשקושים על הקירות?

מה שהפתיע אותי היה שזיכרונותיה העיקריים של לבנה לא היו של אותם 'רגעים בלתי-נשכחים' מרגשים בחייה הצעירים. הזיכרונות הנעימים ביותר היו דווקא של שגרת חיים משפחתית יומיומית – משחק תופסת עם האחים שלה, אמא שמבשלת במטבח, סעודות שבת. הזיכרונות המתוקים ביותר היו אלה שבהם המשפחה פשוט הייתה יחד. באמת ביחד.

טבעי שאנחנו מלאי תודה על דברים חדשים. אנחנו אסירי תודה על תינוק חדש שחיכינו לו בדאגה. אנחנו אסירי תודה על מישרה חדשה שחיפשנו במשך חצי שנה; על זכייה של מיליון שקל בלוטו; על החלמה ממחלה.

אחד הדברים המהפכניים בגישתה של היהדות הוא ללמוד להכיר תודה גם על ברכות החיים השגרתיות בחיינו.

לפקוח את העיניים בבוקר ומייד להודות לה' שאנחנו עדיין חיים.

להיכנס לשירותים ואחר כך לומר ברכת תודה לה' שהגוף שלנו מתפקד כראוי.

לשבת מול קערית קורנפלקס, ולפני שטועמים ממנה להגיד תודה לה' שיש לנו אוכל.

להתפלל שחרית ולהודות לה' על המתנה של להיות יהודי, שניתנת לנו יום יום.

כמה חשוב לעצור לרגע, להתבונן סביבנו ולהודות לאלוקים על כל הדברים שבהם התברכנו. אותם דברים שאינם זוכים להיכנס אל אלבום התמונות של הרגעים הבלתי נשכחים.

על משחקי תופסת בסלון, על סעודות משפחתיות לאור נרות השבת, על חום ביתי מפנק כשאנחנו מביטים החוצה אל החושך הקר.

עצרו לכמה רגעים והכירו תודה על המתנה היומיומית של פשוט להיות ביחד. באמת ביחד.

 
 
 
  לכתיבת תגובה: לחצי כאן
  
 
0211200909202673-copy.jpg