HeaderBanner.jpg
  שמינסטיות מתנדבות-מרתף השואה  
 

ב"ה כד' טבת תשע"ד

 

 

 

אולפנת נוה דקלים – מסע משואה לתקומה – הפרומו...

 

כדי להגיע לפרומו נקדים כמה מילים.

במהלך שנת יב' יוצאות התלמידות  למסע אל תוך הזמן והתודעה במסגרת מסע 'משואה לתקומה' ברחבי הארץ. במשך השבועות שקודמים למסע מעמיקות הבנות בהרחבת הידע ההיסטורי (מעבר לנלמד ביחידת השואה בכתה יא), בתודעת השואה והזכרון, בתהליכים שקדמו ושהביאו לתקומת מדינת ישראל, בסוגיות לאומיות שהעסיקו ואף הסעירו את הימים שקדמו ואת ראשית המדינה, סוגיות חברתיות,  קליטת עולים וניצולי שואה מתום מלחמת העולם באביב 1945, ההעפלה, המחתרות ומה שביניהן, מלחמת העצמאות וכדו', ההכנה למסע כללה ביקורים באתרים ומפגשים עם אנשי מופת ואנשי עדות ובהגיע היום יצאו הבנות עם שחר למסע אורך ורוחב מהצפון עד לדרום ומים ועד מזרח תחת הכותרת "מסע החיים הוא כאן.." לא כקוראות תיגר על מסע החיים לפולין אלא כאמירה של דור ההמשך, המחוייב לזכרון ולמורשת ניצולי השואה כאן בארץ.

המסע נמשך 4 ימים ולילות גדושים ועמוסים (כשהבנות מפקידות את הפלאפונים בראשית המסע בכספת נעולה שתפתח רק בסופו על מנת שתוכלנה להתרכז ולהתמקד במשימת החיבור והשליחות שנטלו על עצמן) וכך בלי הפרעות, בלי אבאמא, מנותקות לגמרי אבל מחוברות חזק אל הזיכרון, השליחות והמחוייבות להמשך, לתקומה.

 

ביומו הרביעי למסע  מגיעות הבנות לביקור באתר ייחודי,  לא כל כך מוכר בשם 'מרתף השואה' שבסמוך לשער ציון שבחומת ירושלים העתיקה.

ה'מרתף' (ואכן כך עוצב כדי לתת הרגשה זו) הוקם ע"י הרב ד"ר שמואל זנוויל, מנכ"ל משרד הדתות כבר ב 1948 – 1949 והיה לאתר הנצחה ראשון בארץ לזכר שואת אירופה (בית לוחמי הגטאות נחנך רק באפריל 1951, 'יד ושם' רק בשילהי שנות ה 50 , אם כי כבר דובר עליו שנים מספר קודם להקמתו). המקום לא הוקם  כמוזיאון אלא כאתר הנצחה לקהילות היהודית שהושמדו ברחבי אירופה ולא היה להם חלקת קבר או מקום זיכרון ובעצם נבנה כבית קברות לקהילות, כשמעל 2000 מצבות קבועות בכתליו בתוכו ובחצרותיו, כשבשונה מבית קברות מוכר שבל עיר ועיר, כאן על המצבות לא חרוטים שמות פרטיים אלא שמות הקהילות (אולי מכאן נלקח הרעיון למיזם 'בקעת הקהילות' שב'יד ושם'...) . במקום, מוצגים יחודיים ונדירים שנאספו, כשבלב המבנה מצבה שחורה על גבי הקרקע ומתחתיה טמונים צנצנות עם אפרם של שרופי מחנות ההשמדה שנאספו ממספר מקומות באדמת אירופה. מקום יחודי , נורא הוד.

 

המבנה עבר גילגולים שונים, מוחזק מתרומות מזדמנות  ומסיבות אלו ואחרות נשאר מיושן, מאובק, לא מתפתח, לא מוכר, שמירת המוצגים הנדירים לקויה מחסרונן של ידע ואמצעים כמו ארונות שימור, תאורה מתאימה, בקרת טמפ' ולחות וכדו' ומהעדרם של טיפול בעלי מקצוע, עלולים המוצגים להתבלות ולהתפורר.

בביקורן של הבנות במקום התרשמו מאד מתפיסת הזכרון השונה , מהמוצגים הנדירים ומהאוירה השוררת במקום אך גם הגיבו בתדהמה על רמת התחזוקה הלקויה והנמוכה של המקום ובמפגש הסיכום של המסע החליטו לעשות מעשה, לחזור למקום לנקות, לטפח, לחדש, לשפר את התצוגות וכו' . ברכנו אותן על החלטתן.

בחופשת החנוכה הגיעו הבנות למקום עם המחנכת שיראל, חמושות בצבע ובמכחולים לחידוש מצבות דהויות, בכלים ובאביזרי נקיון, בציוד גרפי וחשמלי לחידוש כתובות בתצוגות השונות וכו' ובתום עבודה מאומצת , מסורה וחדורת שליחות  עזבו מקום נעים יותר, נקי יותר, ארונות השימור המתפרקים והתצוגות שופרו לאין ערוך וכדברי הממונה על המקום : "מזה 10 שנים לא היה כ"כ נעים , נקי ומסודר במקום הזה..."

אין ספק שתרומתן של הבנות לטובת שיפור פני המקום ניכרת עם זאת ללא תכנית מקיפה של אחזקה וליווי מקצועי של רפאים אנשי שימור וכדו'  יש סכנה גדולה למוצגים ולהמשך היותו מקום מזמין ומכיל צורה אחרת, ייחודית של הנצחת שואת  יהודי אירופה.

 

יישר כח לנושאות בעול מלאכת הקודש, מלאכת הזכרון, על המעורבות, על האיכפתיות ועל האחריות שלא להישאר מנגד אלא לקום ולעשות כפי יכולותך והם כנראה רבים.
 
מצורפות תמונות : 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

                                                                                                  

 

                                                                                                                   יישר כח גדול!!

 

 

 
0211200909202673-copy.jpg