HeaderBanner.jpg
    שאלות תשובות    
   
>   איך עבד פעם כל ה'קטע' של הצרעת כ"כ הרבה אנשים...
   

שאלה:

איך עבד פעם כל ה'קטע' של הצרעת כ"כ הרבה אנשים מדברים לשוה"ר, אז מה כולם היו מחוץ למחנה ?
 
תשובה בעז"ה:
 
אחזק את שאלתך, הרי הוצאת המצורע אל מחוץ למחנה היא למטרת בידודו וכפי שפירש רש"י ויקרא פרק יג :

בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד ?  הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו,אף הוא יבדל.

אז אכן, מה זה מועיל שישב שם, בחוץ, עם חבריו הטמאים וימשיכו לרכל על העולם כולו ?!

נראה לי, שהחיבור הכ"כ מוכר בין לשוה"ר לצרעת קיבל משנה תוקף דווקא מסיפורה של מרים בפרשתנו, שהיא מדברת במשה ומיד ה' מענישה "והנה מרים מצורעת כשלג", אין ספק שמדובר כאן בהנהגה מיוחדת, אולי אפילו ייחודית שבה הופיעה תגובה מיידית על דיבור אסור. אולי בגלל שזה מדובר באנשים מיוחדים כ"כ. בדרך כלל אנו לא מכירים את ההנהגה הזו שכשאני עובר עבירה כלשהיא , מיד אני נענש. אילו כך הייתה ההנהגה, היה מתמוסס רעיון הבחירה החופשית שיש לאדם. תארי לעצמך שאם על כל דבר טוב שעושה אדם מיד יקבל שכר או לחילופין מיד כשעושה דבר רע היה מקבל 'על הראש', איפה היא הבחירה החופשית ?!

לשון הרע אמנם חמור מהרבה עברות, וכולל איסורים רבים אבל בגדול הנהגת ה'עונש והשכר' דומה בכל המצוות והעברות שבתורה. אחת ממידותיו של ה' הוא 'ארך אפיים' , ה' לא ממהר להעניש כדי שלאדם יהיה זמן להתבונן על מעשיו, לחזור בתשובה, ולה' יש הרבה זמן והרבה אימון באדם. (אגב, כך גם במצוות, לא מתרשמים ממעשה חד פעמי טוב ככל שיהיה, אלא אדם נבחן אם בוחר בדרך הטוב כאורח חיים וכך נבחנת חברה, וזה לא מבחן של יום אחד אלא של זמן משמעותי...) , בעצם , זהו עיקרון הבחירה החופשית שהוא יסוד באמונתנו ולכן אין לצפות שההנהגה שהופיעה אצל מרים או עוזיהו המלך (דברי הימים ב' כו') תופיע כדבר מותנה או דבר המובן מאליו ותמיד, כי זה סותר יסודות אמונה.

מה כן קורה ?   חז"ל אומרים :

על עשרה דברים נגעים באים, על עבודת אלילים, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חלול השם, ועל קללת השם, ועל גוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע, על עבודת אלילים מישראל שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראלילקוט שמעוני תורה רמז תקסג

כלומר, מלמדים אותנו חז"ל, שכשצרעת באה על האדם עליו לפשפש במעשיו שמא משהו מאותם מעשים פסולים שיש ברשימה הנ"ל מצויים בו.   

לא מסתבר שמיד שיעשה אדם מעשה פסול ינוגע מיידית בצרעת כפי שהסברנו, אלא יש חשבון אלוקי, ואף יתכן שאדם יהיה גס רוח, או מדבר לשוה"ר ולא ינוגע בצרעת, יתכן שכן ינוגע. אבל אם הוא הופך להיות מצורע, אז עונשו לשבת בדד מחוץ למחנה. ואני מניח שאם כבר יש חשבון אלוקי, הוא – הקב"ה - גם יחשב את הדברים כדי שלא יהיו כל ישראל מחוץ למחנה ויישבו לרכל יחדיו בהמתינם לתהליך 'טהרת המצורע'...

נראה לי, שכך זה היה פעם. מה דעתך ?
 
יישר כח!
                       הרב יאיר
>   בקריאת שמע על המיטה אנו אומרים "הריני מוחלת..
   
'כסלו תש"ע'

שלום, בקריאת שמע על המיטה אנו אומרים "הריני מוחלת וסולחת לכל מי שהכעיס אותי והקניט אותי, או שחטא כנגדי, בין בגופי , בין בממוני, בין בכבודי וכו '"

האמת, שמישהו פגע בי ואיני יכולה לסלוח לו. האם נכון שאומר תפילה זו ?

 

 

תשובה.

נתחיל מהסוף. החובה על הפוגע לפייס אך אינך חייבת למחול אם את לא רוצה. (כך ראיתי בתשובות שונות) אם כי מידת חסידות (וי"א מן הדין) לסלוח.

ונחזור להתחלה. כולנו מכירים את ההלכה שכל מה שמועילה לו תשובה (וידוי, חרטה וקבלה לעתיד) משתייך למצוות שבין אדם למקום "אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו... אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע (להתחנן) בו עד שימחול לו..." (רמב"ם הלכ' תשובה סוף פ"ב וכך בשו"ע סימן תר"ו סעיף א').

ברור מתוך הדברים שחובת הפוגע להשיג את מחילתו של הנפגע ע"י בקשת סליחה חוזרת ונשנית ואף אם צריך לבקש ממנו מחילה בפני ציבור רחב. (שם בשו"ע)

ממילא, במידה ובכלל לא ביקש סליחה אין צורך לסלוח לפוגע. העניין באחריותו הבילעדית.

במידה והפוגע בא וביקש סליחה "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור, וזהו דרכם של זרע ישראל וליבם הנכון..." (רמב"ם שם, וברמ"א שם). כי יותר נכון מבחינה רוחנית לחיות באופן כזה ובמבט אמוני שדברים מתרחשים בהשגחה אלוקית, כדוד מלכנו במרד שימעי בן גרא שסירב לפגוע בו ובאומרו "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'" (שמואל ב טו).

ובחז"ל משבחים את המתגבר לסלוח באמירתן "שכל מי שמעביר על מידותיו (מוחל), [הקב"ה] מעבירין לו על כל פשעיו".

עם זאת הראשונים כבר מציינים שיש עבירות חמורות במיוחד שעליהם לא חייב למחול כלל, גם לא לפי מידת החסידות כמו 'מוציא שם רע', או אם יגרם לו נזק ע"י המחילה (משנה ברורה, סימן תר"ו ס"ק י').

(אם כי עפ"י מידת הענוה, ראוי למחול גם בזה, ראי משנה ברורה שם).

לסיכום, אם הפוגע מבקש סליחה,

            א. לא חייבת לסלוח.

            ב. מידת חסידות למחול אפילו בדברים חמורים "ולא יהיה אכזרי...".

            ג. בפגיעות חמורות במיוחד אין צורך לסלוח אפילו מצד מידת חסידות (אם כי מצד מידת הענוה

               ראוי לסלוח).

       אם הפוגע בכלל לא ביקש סליחה, ברור שאין שום צורך לסלוח. ק"ו כשמדובר בעבירות חמורות.

לגבי הנוסח בקריאת שמע על המיטה, לדעתי אין בעיה שתמשיכי לומר את הנוסח ולחשוב בליבך שלכל העולם אני סולחת חוץ מזה... כשיבוא לבקש סליחה נתלבט מחדש אם אכן מגיע לו ואם ביצע כל מה שנדרש להוכיח את כנותו ויושר דבריו.

שתתברכי בהרבה שמחה ואושר.

            

לתגובות: לחצי כאן
>   למה אסור ללבוש מכנסיים מתחת לחצאית באולפנא?
   
אשר לשאלת 'למה אסור מכנסיים מתחת לחצאית באולפנא'
אתייחס קצת בהרחבה לכל הנושא.
בראשית דברי חשוב לי לציין שנראה שאין כלל בעיה הלכתית ללכת עם מכנסיים מתחת לחצאית (ואכן כך נהגו בתימן נשים צדקניות ולא היה מוחה בעניין זה ).
אמנם יש דיונים בפוסקים אודות איסור "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים כב' ה') וכתבו שכל האיסור הוא על מכנסי גברים או דומים להם אבל אם אלו מכנסיים של נשים אין איסור. (ומה בדבר בגדים שהם גם של גברים וגם של נשים ? זה דיון אחר)
עם זאת מציינים הפוסקים בעיה נוספת הקשורה למכנסיים והיא בעיית צניעות שכן לא ראוי שאישה תראה בבגד שניכר בו 'פיסוק רגליים' , אבל אם לובשת חצאית רחבה מאד או חצאית מעליהם ולא נראית צורת הרגל (אולי זו הגדרה נוספת) אין סיבה לאסור, לדעתי אף אם יש שילוב של מכנסיים ומעליהם חצאית אין איסור "לא ילבש" כי ניכר שזה לבוש ייחודי לנשים.
לכן הדיון שלנו איננו דיון הלכתי אלא דיון חינוכי – ערכי.
 
הרבה פעמים נשמעת הטענה מפי תלמידות מדוע אתם כל כך מתעסקים בחיצוניות...חשוב יותר לעסוק ב"פנים"...?! ואכן זהו טיעון אמיתי, אך גם מן הזוית ההפוכה. העיסוק הכל כך רחב בעניין הלבוש וההופעה הניבט מכל פינה , משלטי החוצות, מהפרסומים ומן הפרסומות (ומן הפירסינג...) , פרסומות נייחות ופרסומות ניידות, מעל גבי הבניינים ומעל גבי האוטובוסים, בקולנוע, באינטרנט וברדיו, תעשיית הדוגמנים והדוגמניות, ההון הכלכלי והמשאבים האדירים המושקעים בכל זה ע"י חברות ענק וקונצרנים תעשייתיים, התרבות המעמדית, ה'אלגנט' וה'אקסלוסיב' שיוצרים מחול מטורף סביב הלבוש, המראה וההופעה החיצונית מלמדים אותנו שהנושא הזה תופס מקום כל כך מרכזי בתרבותו של אדם, לא פחות מהמזון ומצרכי בסיס אחרים.
מסתבר שתרבות זו אינה חיצונית כלל אלא משרתת צורך של השתייכות תרבותית, של שייכות חברתית, מעמדית ואפילו כלכלית.
וכיוון שכך , זו בהחלט סוגיא חינוכית. "כיצד אנו מתלבשים" הופכת להיות שאלה רחבה בהרבה מסתם "מה מתאים לי ללבוש היום", זו שאלה של 'לאן אני שייך', 'כמו מי אני רוצה להראות', 'מי קובע את אורח החיים בו אני מתנהל' 'ולאן כל זה מוביל אותי...'
אני יודע שבת שמתלבשת בבוקר ממש לא עסוקה בשאלות פילוסופיות כאלו, אך מה לעשות... אנו מתחברים לסגנון דיבור, לסגנון לבוש ולסגנון בילוי על פי התרבות שנמצאת סביבנו, וכחברה שאינה אטומה אנו חשופים לתרבויות אלו גם אם לא חושבים על זה כל הזמן.
 
הזכרנו בשיחתנו על פרשת "שמות" את התרומה של "לא שינו לשונם, שמם ולבושם" לייחודו של עם ישראל ולהבדלתו משאר העמים ועל 'חטאו' של משה רבנו הלובש בגדי מיצרי וכך מזוהה על ידי בנות יתרו. (הדברים מופיעים באתר), לא נוכל להתכחש לכך שחברה יוצרת נורמות שאנו חיים ומתנהלים על פיהן. כיצד תרגישי אם תפגשי את רב הישוב בגופיה ומכנסיים קצרות בדרכו למכולת ? האם הרב הראשי ישב עם אשתו ביום שישי ב 10:00 בבוקר בבית קפה תל אביבי על המדרכה, כך סתם...? האם יאה שנשיא המדינה יעמוד ויתדלק את מכוניתו בתחנת הדלק ? ברור שלא. זה לא אסור – כמובן - , זו לא עבירה על החוק אבל "זה לא מריח נכון". כיצד תרגישי אם ראש האולפנא יגיע עם כיפת גרוש וקוקו לאולפנא ? האם זה ישנה את אישיותו או את ידיעותיו, את משנתו החינוכית ? וודאי שלא.
 אבל זה לא זה ...
אז לחיצוניות יש משמעות, יש לה 'אמירה', כי ה"חיצוניות" שאנו מדברים עליה היא מעבר למה שנראה, היא צוהר לעולם תרבותי שמשתקף דרכה.
 
נקודה נוספת היא שאלת "רוח ההלכה", שאלה רחבה שצריך לעסוק בהרחבה בעצם המושג, מהם גבולותיו וכדו' , נעמוד כאן על היבטים חלקיים של סוגיא זו.
 
'רוח ההלכה' לא מורכבת מכללים וחוקים כמו גופי ההלכות אלא מתחושה כאילו אינטואיטיבית של מה נכון ומה לא, מה "מריח" טוב וממה להתרחק והיכן יש צורך בגדר. סימוכין לרעיון שהמושג 'רוח ההלכה' קיים ניתן בהחלט להביא מאותה נקודה עליה דברנו גם בערב שבת 'שמות', על פי אחת מהגרסאות של המדרש אחד מארבע דברים שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים בנוסף לכך שלא שינו שמם, לבושם ולשונם הוא שהיו "גדורים בעריות", 'גדר' בערווה זה לא שנמנעו מלעבור על איסורי עריות, זה וודאי שלא. אלא גדרו את עצמן, כדברי ספר החינוך על איסור "לא ילבש" (מצווה תקמב) "להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערווה..." כי צניעות וטהרה הם אבני היסוד של המאפיינים הישראליים ולכן אנו נשמור עליהם מכל משמר כמו במצריים ונתרחק מכל מה שיכול לאיים או לפרוץ גדר זו של משמרת הטהרה , זו שמירה לא רק על הלכות הצניעות אלא גם על כל מה שלא "מריח" טוב.
 
לאנשי החינוך יש תחושה לא נוחה מהאופנה ה"חדשה" של מכנסיים מתחת לחצאית (אנחנו לא המוסד היחיד שאוסר זאת). יתכן ובמהלך שנים תחושה זו תשתנה (כמו שפעם שני עגילים היה נחשב לביטוי של מרידה רוחנית והיום זה מקובל הרבה יותר) אבל בינתיים זה מסמל איזו חדשנות ופריקיות ואיזה שחרור ש'מדגדג' לא טוב בחושים האינטואיטיביים של אנשי רוח רבים. נכון שיש בנות רבות שממש ממש לא עומדות במקום הזה אבל אחרות שהולכות על הגבול הדק ינצלו זאת לתת לגיטימציה לתת-תרבות רחובית להיכנס אלינו. אפילו רבנים מאד פתוחים (מקווה שיסלחו לי על הצגתם כך) כמו הרב שי פירון והרב יובל שרלו מרגישים באי נוחות זו. (ראו תשובות שלהם באתר 'כיפה') כך כותב הרב שרלו בתשובה : "נראה כי זה הפתח לקלקול הבא...", "גם אם אין איסור, זה מהווה סוג מסוים של עקיפת דיני הצניעות ואין זה ראוי ללכת על כך" זה לא סוד שיש סוגים שונים של מכנסיים ויש סוגים שונים של חצאיות ויש אורכים גמישים של חצאיות ונוצרים סדקים ופרצות שאנו רוצים למנעם מראש. כי כדי להעמיד חברה על ערכים גבוהים אנו נאלצים לגדור גדרים.
רבנים אחרים כמו הרב מרדכי אליהו הרב יעקב אריאל והרב ליאור מתנגדים לכל סוג של מכנס מחשש שא"א להציב גבולות והחיים דינאמיים, כאן מתקצר, שם משתנה משהו ואין לדבר סוף. (כך בדיוק היה באולפנא).
 
ולסיום בנושא 'רוח ההלכה', יש הלכה בגמרא שבזמן של שמד אם הגויים רוצים לכפות אותנו לשנות את הלבוש הרי שמוסרים את הנפש אפילו על "ערקתא דמסאני" – שרוכי הנעליים ואסור לשנות. לכאורה תמוהה, שהרי במסירות נפש אנו מצווים רק על שלוש עברות חמורות (ע"ז, ג"ע, ש"ד) והנה כאן חובה למסור את הנפש על צבע שרוכי הנעליים ?! אלא כשיש מצב של שמד, מוסרים את הנפש לא רק על ההלכה אלא אפילו על 'רוח ההלכה', אפילו רק על סתם מנהג יהודי (סנהדרין כד' ע"א , רש"י שם ורמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה) . ללמדנו שלרוח ההלכה – במצבים מסוימים – יש ערך לפחות כמו למצוות החמורות.
נכון, איננו בשעת שמד, אף אחד לא אוכף עלינו לעבור עבירות כמו בתקופת יוון או האינקוזיציה אבל בהחלט נושבות רוחות של פוסט מודרניזם הנדחפות מכוחם של משאבי עתק (כבר הזכרנו בתחילת הדברים) שאם לא נתגבר ונציב גבולות וגדרים יוכלו לקעקע את יסודות הצניעות והחינוך הכל כך חשובים לנו.
לכל יחידה מובחרת או חברה המכבדת את עצמה יש מדי ייצוג, לבוש, צבע, תגים, שרוכים או סימן היכר המסמל למה הם שייכים הרבה יותר מאשר ערך הסימן בעצמו.
אז אנו באולפנא בחרנו להציב גדר ולבחור "מדים" המלמדים על כיוונה ואפיה של הדרך החינוכית אותה אנו רוצים לאמץ ואיתה אנו מזדהים.
 
בברכה,
 
הרב יאיר גנז
לתגובות: לחצי כאן
>   למה יש רע וסבל בעולם ?
   
בס"ד
 

למה יש רע וסבל בעולם ?

למה הגאולה נמשכת כ"כ הרבה זמן ? למה היא מפרכת וקשה כ"כ ? למה אלפי שנים ?

למה ה' 'מעניש ' אותנו או כמו שאמרת מקרב אותנו אל הטוב – הגאולה ע"י הרע ? האם אינו יכול לנסות אותנו בדברים אחרים ?

לגבי רציחות של מחבלים ופיגועים, למה הוא חייב לקחת לנו את הנשמות הכ"כ צדיקות, ותמיד את הטובים ? א"א בדרך יותר קלה לעשות את זה...?! זה אכזרי לקחת נשמות תמימות, טהורות וצעירות בעיקר, מן העולם הזה. עד מתי נוכל לעמוד בזה ?! אלוקים רוצה מאיתנו כ"כ הרבה, כבר א"א לעמוד בזה. אנחנו בסוף נתייאש אם כל הזמן יקחו את הקרובים שלנו ! ולמה הם אשמים בזה שאנו לא מתקרבים לגאולה ועובדים את ה' מספיק טוב. 

 תשובה.

לא אצליח לענות כאן על כל השאלות הקשות והצודקות (אם בכלל יש תשובה). אשתדל להתייחס לשאלת הרע באופן כללי ומתוכה יתפתחו תובנות רחבות גם ביחס לכל חלקי השאלה. אגב , ניתן כמובן להכנס לאתרים שונים (כמו 'חברים מקשיבים', 'כיפה''מורשת' , 'לכל שאלה תשובה' וכו') ולהרחיב את הדעת בנושא.

אנו צריכים לעשות מעבר בין עולם של 'שכר ועונש' לעולם של בחירה חופשית. בין אלוקים עריץ לאלוקים מדריך, מכוון ומרומם... ה' לא מחפש ובטח שלא מבקש כל הזמן להעניש אותנו. ובכל זאת למה הדברים באים דווקא כך ? אנסה להרחיב מעט כי הלימוד הזה דורש לימוד ארוך ומעמיק ותשובה כתובה כאן לא תספיק להקיף את כל הנושא.

א.      ה' ברא עולם ואנו בריות בתוך אותו עולם נברא. אמנם בריות שנבראו ב'צלם אלוקים' וזה אומר שיש בנו שכל ובינה להבין ולהשכיל אבל רק עד מה שה' איפשר לנו להבין. לעולם לא נוכל לראות את כל רוחב היריעה האלוקית ולהבין את מניעיה שאם כן היינו עצמנו אלוקים... אך אנו רק בריות. כמו שאיננו יכולים לראות את כל קשת הצבעים (אינפרא...., אולטרא.... וכו') אך אנו יודעים שהם קיימים, כמו שלא נוכל לשמוע כמו עטלף או אפילו כמו כלב כי יכלתם לשמוע היא הרבה מעבר לגלי הקול המותאמים לאוזן האנושית, החלל שלנו מלא גלי קול אך איננו שומעים אותם ללא טכנולוגיה מתאימה וכו' אנו רואים כוכבים וגלקסיות רחוקות ואיננו יודעים עליהם הרבה למעט השערות שהולכות ומתבררות במשך שנים רבות, חלקם מתבררים כשטויות וחלקם כאמת וכו' וכו', אין לנו אלא להודות ולהכיר שעם כל תבונתנו (שאין דומה לה בין הברואים) עדיין רחוקים אנו מלהבין, לחוות, לדעת ואפילו לא לשער את היקף הבריאה. אנו דומים אולי לאותו אדם שמציץ דרך חור המנעול לתוך חדר או חלל גדול ורואה רק מה שמול החור. האם איש כזה ישלה את עצמו שהוא יודע מה ממלא את כל החדר מצד לצד ולספר לנו על כל החפצים שהחדר מכיל ?! וודאי שלא. על זה אמר דוד המלך בתהילים "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו... ה' אדוננו מה אדיר שימך בכל הארץ"תהילים ח  .    איננו מסוגלים באמת להבין את כל השיקולים כפי שילד בן שנתיים אינו מסוגל להבין מדוע אביו אינו מניח לו לרדת אל הכביש הסואן והמפתה המלא רכבים ססגוניים, תנועה, רעש חביב צבע ועניין ואף אינו מבין מדוע אביו מכה אותו בכדי למנוע ממנו לרדת לכביש. למה...?! למה...?!

כן, גם אני מבין שתשובה שקובעת 'שאתה בעצם לא באמת מסוגל להבין' אינה מספקת. בואי ונתקדם עוד שלב.

ב.   שאלת הרע בעולם העסיקה כמעט את כולם, את האבות, את משה רבנו וכמעט את כל הנביאים. ללמדנו עד כמה נשגבה מאיתנו מחשבת הא-ל. אברהם כבר שאל 'האף תספה צדיק עם רשע ?!' אפילו אדם הראשון כבר קבע " איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב...?! (לפי חז"ל מזמור זה נכתב ע"י אדם הראשון) ומשה רבנו מפציר בה' 'הודיעני נא את דרכיך' ופירשו חז"ל שבקשתו הייתה להבין את ההנהגה של צדיק ורע לו,רשע וטוב לו... וירמיהו שואל "מדוע דרך רשעים צלחה , שלו (יש להם שלוה) כל בוגדי בגד ?!" וחבקוק הנביא טוען "על כן תפוג תורה... על כן יצא משפט מעוקל (מעוות)..." ואפילו 'מפגין' כלפי ה' "על משמרתי אעמודה, ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי, ומה אשיב (מה ישיב ה'. רק שאמר מתוך כבוד כאילו על עצמו) על תוכחתי", לומדים חז"ל שעג עוגה (שירטט עיגול) ואמר של יצא עד שה' יסביר לו... (אגב, ממנו למד חוני המעגל...) ויונה הנביא בורח בגלל הויכוח עם ה' על ה'צדק' הלא מובן ועוד ועוד ועוד.

אחת השיטות בחז"ל היא שמשה רבנו כתב את ספר איוב בו עוסק כל הספר בדיוק בשאלת הרע בעולם והסבל שבו. אז ברור שזו סוגיא רחבה שדורשת לימוד והשקעת זמן, לפחות כמו חבקוק הנביא שלא יצא מהעיגול עד שקיבל איזו הבנה בסוגיא המורכבת הזו.

גם את חכמי הדורות (אגב, גם הלא יהודים) העסיקה שאלת הטוב והרע העולמי ונכתבו על כך דברים רבים העוסקים בשאלה האם לרע יש ערך מצד עצמו או שהוא רק מצב דיעבדי לא רצוי. לא נוכל להקיף כאן הכל אבל ננסה – בשלב זה - לנגוע במספר גישות (נדמה לי שיסודן אחד) מצומצם של סוגיא זו.

(אגב, מענין לראות שהנביאים פחות התעסקו עם שאלת 'צדיק ורע לו', כי אם אדם הוא צדיק ומגיע לו סבל הוא לא יתלונן, כי צדיק תמיד יבקר את עצמו וימצא בעצמו פגם שיצדיק את הדין האלוקי, אבל הנביאים כן התווכחו עם ה' על ה'רשע וטוב לו' כי זה כבר ממש עוולה, לא מגיע לו ומדוע יושב לו בשלווה ?! זו כבר שאלה מקפיצה ומרגיזה עד כדי חורי אף, עד כדי שבירת הכלים כמו יונה הנביא שבורח מאת ה', חבקוק הנביא שמפגין כלפי ה' וירמיהו שמבקש מה' להפסיק לנבא.)

ועדיין אין תשובה, אבל התקדמנו עוד קצת בתובנות שלנו.

ג.    גישת הנסיון. לבדוק נאמנות, עד היכן היא. כמו (עפ"י חלק מהפרשנים) המבחן שמטילים על איוב עקב טענת השטן כי איוב צדיק כי הכל טוב לו, אבל אם יחווה חיים קשים, הרי שיזרוק את כל אמונתו. השטן מקבל אישור ל'מבחן נאמנות', פוגע באיוב ובוחן את תגובותיו. סיבה לסבל.

ד.      גישת הנסיון כאתגר. הנסיון בצורתו כקושי יגרום לאדם / לאנושות להשקיע מאמץ שלא ידעו כמוהו ואם יצליח בכך האדם, ידע שהוא יכול להתמודד עם דברים קשים יותר ממה שחשב עד כה. זה מקום חדש בנפש האדם. זה נותן לו כח, זה מגביר את ביטחונו העצמי וזה מאפשר לו להמשיך ולהתנסות באתגרים נוספים. לא לפחד מכשלון. וכפי שאנו יודעים שכל מקצוע ככל שהוא איכותי יותר, דורש יותר השקעה ומאמץ, ככל שיחידה בצבא מובחרת יותר, נדרשים מאמצי- על כדי להתקבל אליה משום שהם זקוקים - לצורך המשימות הקשות והמורכבות – לאנשים איכותיים יותר שהם יבחרו וימדדו עפ"י היכולת שלהם להתמודד עם מורכבות, לחץ פיזי או נפשי והכרעות באופן מהיר ויעיל יותר מסתם אנשים. אם הרוע והאכזריות לא היו 'באמת' או לא היו כל כך רעים ולא היו מהווים באמת אתגר, לא היינו מקבלים את התוצאות הנדרשות.

ועדיין זה לא מניח את הדעת מדוע אדם מסויים או עם מסויים נידון לסבל ובפרט כשהוא סבל כה רב.

ה.   גישת הבחירה החופשית. אם אנו מאמינים שהקב"ה השאיר לבן האדם בחירה חופשית כיצד לנהל את חייו ובזה נבחר האדם מבעלי החיים (יש המפרשים ש'צלם אלוקים' זו הבחירה החופשית) הרי שהמשמעויות הן נרחבות, הן בכך שיש מדרג של טוב ורע ומוטל על האדם לעשות את ההבחנה ביניהם בעוד שבעלי חיים אינם נדרשים וגם לא מצופה מהם וכו', הן בכך שהאדם נושא באחריות על בחירתו ותוצאותיה ולא נקבל את טענתו של אדם רוצח כשיטען : 'התעצבנתי', בעוד האריה הטורף יכול לטעון 'הייתי רעב...' וזה יהיה לגיטימי וכדו'.

אבל, נצטרך גם להסתגל לעובדה הקשה ואפילו המעצבנת - במידה רבה - שאם יש לכולנו בחירה חופשית הרי שהאדם הבוחר בטוב – זה בוודאי נעים לכולם, אבל באותה מידה האדם הבוחר ברע יגרום בכך נזק, כאב ועוול לזולתו. אם מצב זה לא יתאפשר הרי שאין יותר בחירה חופשית ואין 'טוב 'ואין 'רע' בעולם כי כולנו נפעל כמו רובוטים או בעלי חיים שאינם בעלי בחירה. אפילו יותר מורכב לקבל את העובדה שמידת הרחמים שה' מנהיג בה את עולמו והיא 'משחקת' לטובתינו כמו מידת ה'ארך אפיים' שמאריך אפו (כעסו) לרשע ולא פורע ממנו מיידית כדי לאפשר לו לעשות תשובה, ובנתיים... אותו רשע ממשיך לפגוע באנשים ובסביבה. כי יש לו בחירה. ועל כן לא בכל פעם שרשע פוגע במישהו יהיה נכון לומר 'ה' פעל זאת', לא, אותו רשע פעל זאת בבחירתו הרעה.

 כן, צריך לעכל את הדברים.

ו.      אבל למה מגיע סבל ? אז א. לא מגיע, אבל בבחירתנו לעשות רע (כנ"ל). ב. חז"ל אמרו 'מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב' (מסכ' שבת לב) , כלומר, ה' מבצע דין אמת ואם מגיע לאדם איזה עונש , הדברים יתגלגלו שהוא יענש ולהיפך. כלומר חובתו של אדם לשאול את עצמו מדוע זה קרא לי ? מדוע בא עלי הסבל הזה ? (רמב"ם הלכות תענית) , אך רק הוא זכאי לתת לעצמו תשובה, כי רק הוא עצמו יכול באמת לדעת.

אפשר להמשיך ולהמשיך אבל יש כאן די דברים לעכל ונסתפק בכך אך כפי שפתחנו בסופו של דבר המחשבה האלוקית נשגבת מבינתנו ולא נוכל לעמוד עליה. אנו מתפללים לאותם ימים שיבואו וש'הרישעה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת (את שליטת הזדון) זדון מן הארץ ' תפילת ימים נוראים.
 
                                                                                                                                                הרב יאיר
>   למה צריך ללבוש חצאית בהצגה שהיא לפני נשים בלבד?
   
ולעניין...

כאנשים דתיים אנו מאמינים שחיי תורה וחיי הלכה הם תשתית מוסרית המקפת את כל תחומי החיים שלנו, את כל ההתייחסות שאנו נתייחס לכל מה שקורה בעולם, כל נושא , כל תחום שאנו פוגשים בו בין דבר חדש ובין דברים ישנים ומוכרים, את הכל אנו נבחן דרך עיניים של תורה, של אדם מאמין.

חיי התורה וההלכה לא באים להגביל את האדם , הם לא נוצרו כדי למנוע מהאדם ליצור, לחיות, להנות ולפעול (זה ברור שיש דברים אסורים אבל זה נכון בכל חברה ובכל דת) אלא בכדי לייצר תשתית מוסרית למרחב הפעולה של האדם עלי אדמות, שהדברים יעשו באופן הראוי והנכון.

מעתה, לבוא ולומר שההלכה מגבילה את כוחות היצירה, שהיא יבשה, שהיא מונעת מעוף... זו שטות וטעות. כמו כל רעיון מוסרי, ההלכה מציבה גבולות ובתוך הגבולות הללו מרחב היצירה הוא כמעט אין סופי, האתגר של כל אומן הוא ליצור את היפה, המיוחד, המעורר, דווקא מתוך עולם של השקפה העומדת בבסיס אמונתו. מי שלומד אמנות יודע שהאומנות ניזונה ומושפעת רבות מתפיסת עולם ומהשקפת חיים. (וגם שם יש גבולות ולא הכל מותר).

אני נזכר שלפני כמה שנים יצא בארץ חוק נגד פרסומי תועבה, (מאז חל כרסום עמוק בחוק זה...) , אז, קבלו כל הפרסומאים וטענו "כיצד נפרסם...?!" "היכן חופש היצירה ...?!", "מה עם חופש הביטוי...?!" וכו' וכו' , כנגדם התייצב פרסומאי דתי וטען ש"להציב דמות של אישה לא צנועה שמושכת את העין    על כל מוצר – זו לא אומנות, זו יצריות, עכשיו יש לכם הזדמנות לגלות את הכישורים היצירתיים שלכם באמת. עכשיו יש סוף סוף הזדמנות לאומנות אמיתית, לדמיון חופשי באמת, ליצירה, למעוף אין סופי... עכשיו נראה איך אנשי מקצוע אמיתיים מפעילם את דמיונם ומושכים את תשומת הלב של האנשים והלקוחות..".

כך אני מרגיש ביחס להצגה.

אנו אנשי אמונה מתחנכים לצניעות, צניעות זה משהו שהולך איתך גם כשאתה בחדרי חדרים. גם כשפונה האדם לצרכיו יש כללי צניעות, גם כשנכנס לבית המרחץ יש כללי צניעות, גם כשאדם נמצא לבדו בחדר לפנים מחדר יש כללי צניעות כי צניעות זו תכונת נפש, תכונה מוסרית – אמונית שהולכת איתך תמיד (הרי ה' בכל מקום...). כמו אי הנוחות שמרגיש בן כשנופלת לו כיפה מראשו, באינסטינקט הוא יניח ידו על ראשו, גם כשהוא לבד בבית לא יסתובב ללא כיפה כי זה הרגל שהפך לטבע, כך ראוי שתכונת הצניעות תהיה חלק מהאישיות שלנו.

האמירה שאנו מציגות לפני נשים ולכן אנו יכולים להופיע בניגוד לעקרונות החינוכיים שלנו, אינה נכונה בדיוק כמו שאילו הייתי צריך להציג ללא כיפה, הרי הקרקפת הייתה 'מדגדגת' לי והייתי מחפש סוג של כיסוי אחר שאיתו הייתי מסתדר בהצגה.

כשאומרים שא"א להציג בלי מכנסיים זה אומר שויתרתי על היצירתיות, ויתרתי על חופש הביטוי האמיתי, כי חופש אמיתי זו היכולת להיות חופשי ממוסכמות חברתיות או תרבותיות, להיות חופשי בכדי להעביר את המסרים שאני רוצה דווקא דרך הסיגנון המיוחד שלי, דרך עולם האמונה שלי, דרך הפרספקטיבה של עולם ההשקפה הערכי שלי בלי מחוייבויות לקודים חברתיים שמקורם אינו בבית המדרש שלי. בעיני, זהו חופש היצירה הראוי והנכון כשבאים לדבר על עולם האומנות.

אם נקודה זו לא ברורה, אשמח להרחיב בה שוב.

נקודה נוספת.

בכל דבר שאנו עושים אנו מייצגים את מה שבתוכנו, את ערכינו, את עולמנו הפנימי ובודאי ובודאי כשאנו מעלים הצגה. אנו לא מציגים את ה"גירוש", אלא מציגים איך אולפנת נוה דקלים מציגה את הגירוש. (שהרי ברור לי שאם קבוצה של חיילות מגרשות היו מציגות את הצד שלהם, יש להניח שזה לא היה דומה...) אנו מייצגים את אופן השיח בו אולפנת נוה דקלים משוחחת על הגירוש, אנו מייצגים את הכלים והסיגנון שאולפנת נוה דקלים בחרה בהם להציג את הגירוש, זהו עולם השקפתי שלם שעומד מאחורי הצגה זו, והמקום הזה שלנו והמעמד הזה אינו איזו נקודה בודדת , עצמית על פני הציר אלא מסורת ומורשת ערכית שמשתלשלת מהעבר ושתמשיך להשתלשל עוד במשך דורות רבים ולכן צריך הרבה אחריות והרבה רגישות לאבני הדרך שאנו מציבים - בשם התהליך - במשך השנים. ה'סיפור' שלנו הוא רק פרק אחד בתוך סיפור תקומת עם ישראל לדורותיו והלוואי שנשאר נאמנים לרוח האמונה שעם ישראל לדורותיו מקרין גם בעליות אבל גם בירידות.

בכל אופן, כולן אומרות שהייתן נהדרות, והטוניקות של החיילים היו אפילו במקום, אף אחת לא התבלבלה בשאלה האם הדמות שלפניה מייצגת בן או בת. אז ממש הצלחתן במשימה מעבר לכ מצופה. כה לחי ויישר כוחכן.

 הרב יאיר                                                                                                                                             

לתגובות: לחצי כאן
>   מדוע כהן בעל מום נפסל לעבודת הכהונה?....
   

למדנו בכיתה אודות כהן בעל מום שנפסל לעבודת הכהונה. מדוע יש להוסיף צער ומגבלות על מה שכבר יש בו ? וכי איזה פסול יש בלהיות בעל מום ? דווקא במקום הפנימי ביותר והרוחני ביותר לא אמור להיות למצב החיצוני של האדם שום משקל ושום חשיבות ? הרי לכך אנו רוצים לחנך, שגם בעל מום הוא שווה לכולם וזו לא סיבה לפוסלו, באמת אין הוא שונה מכל אדם אחר ?

אקדים הקדמה, אכתוב מספר דברים ואצרף תשובות אחרות שנכתבו ע"י רבים שונים וגישות שונות בעניין. מן הסתם לא כולם יניחו את דעתך אז בחרי לך אחת שמצאה חן , לפחות במידת מה.

אז קודם ההקדמה.

א.      בראשית דברנו יש לזכור כי כל מה שקשור לעבודת המקדש קשור לנשגבות החוק האלוקי אשר "שמי השמים לא יכלכלוהו, אף כי ליבות בני אדם" (שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש) ובכל זאת – למרות אין סופיותו - מוכן לשכן שמו בבית קטן ומוגבל המיוחד שבנו לו. אין זה דבר מובן בשכל אנושי, איך רוח שוכנת בחומר, בבחינת 'מפליא לעשות – שקושר גשמי ברוחני' (עפ"י המשנה ברורה), אף ביצירת האדם, עינינו רואות אך אין השכל מבין איך יצירה כזו 'מתחברת' ונעשית. גם עבודת המקדש היא כולה נשגבת ורוחנית מאד עד שגם עם ישראל לא תמיד ידע להכיל זאת וחשב שהמקדש הוא סתם מקום פולחן והביא בכך את חורבנו. ממקום כזה ובמקום כזה ה'חוק' האלוקי הוא חשבון כללי ולאו דווקא מתחשב בפרטים (בנראה לעין), גם אם במבט אנושי נמוך, ראשוני ומצומצם נשמע לנו לא כל כך מוסרי.

ב.       עבודת כהן בעל מום אכן פסולה אך כדאי לפרוס את היריעה כולה . ישנם 3 סוגי מומים(מומים חיצוניים, מומים שהם רק בהשוואה לכהנים אחרים ומומים נסתרים)רק אחד מהם (מום חיצוני) פוסל לכהונה באופן שהעבודה נפסלת. עם זאת יש לזכור כי עיקר עבודת הכהן היא כפרה על המקריב והעםוכפרה זו מתבצעת גם ע"י אכילת הכהן את הקרבן, וכהן בעל מום לוקח חלק בכפרת העם, כדברי המשנה : "בעלי מומים, בין בעלי מומים קבועים ובין בעלי מומים עוברים חולקים ואוכלים אבל לא מקריבין" (משנה זבחים פרק יב משנה א'),אם כן, גם כהן בעל מום כשר לאכילה זו ובעלים מתכפרים על ידיו, 'אך אל המזבח לא יקרב...'

ג.        לפנישנביא את התשובות שעלו בידי אשתף במחשבה. בני קיבל זימון מהצבא ליום סיירות, הוא התבקש להביא אישור רפואי שמצבו שפיר ואין איזה מום או פגם היכולים לעכב או להפריע למאמץ הגופני ולכח הסיבולת שנדרש ביחידות מובחרות. האם נטען לחוסר שיוויון כלפי אלה המוגבלים מבחינה בריאותית ? מדוע שלא יאפשרו גם להם הזדמנות שווה כמו לכולם ? ברור שהתשובה כאן תהיה שלמרות שאיננו מפחיתים או מחסירים בכושרם האישיותי, בחכמתם או במידותיהם, אנו יודעים שהם לא יכשרו לסוג כזה של תפקידהדורש יכולות פיזיות שאין להם. כאמור, אין בכך ללמד כלום על כושרם הערכי או האישיותי או הרוחני. יש תפקידים שמתאימים ויש כאלו שלא.

כמו בתחום הפיזי גם בתחום הרוחני יש תפקידים שלהם יש סף דרישות אחר.

גם דברים רוחניים מופעים דרך כלים (גשמיים) שמתאימים לתוכן הרוחני שמופיע דרכם. כשנותנים מתנה לחברה, עוטפים אותה, כדי לתת משמעות יותר עמוקה למה שמעבר למתנה, לרצון, לשייכות לאהבה שמאחוריה. כדאי גם להתאים את המתנה לאירוע. לא אתן למתנת חתונה - חפיסת שוקולד פרה. מה שמתאים ליום הולדת לא מתאיםלחתונה. כך, ככל שדברים יהיו יותר משמעותיים הם יופיעו- יבואו ב'כלים' מתאימים יותראי אפשר - כמו קין - להביא לקרבן את הפירות הרקובים והזולים, זה מבזה את מקבל המתנה ק"ו אם הוא בורא שמים וארץ, כמו שאי אפשר "לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (מגילת אסתר), וגם בכנסת יש חוקים איך נכנסים, אסור לבוא עם ג'ינס וחולצת טריקו... ודוגמא מתחום אחר, לא תוכלי להכניס נוזל לתוך סלסילת קש מנוקבת, יפה ככל שתהיה, הנוזל ייזל מיד החוצה, כן תוכלי להניח בסלסילה מעוטרת זו חפצים או מאכלים מוצקים, הנוזל צריך כלי מתאים, כך בדברים קלים וכבדים, חמים וקרים, גדולים וקטנים, אנו נתלבש יפה לכבוד אירוע ככל שהאירוע יהיה יותר משמעותי וקרוב לנו, לא נלביש אופה או טבח בגלימת שופט מחשש התלקחות כמו שלא נלביש רופא עם חליפת הכוורן המסורבלת משום שהמופע החיצוני צריך וכדאי שיתאים לאופי של כל מלאכה ומלאכה, וכו' וכו',לומר, שיש משמעות לכלים. הכלי צריך להתאים לתוכן ורק כלי מתאים יוכל להכיל את התוכן המתאים לו או - במילים אחרות - לבטא את ההרגשות והעולם הפנימי שמאחורי (או קודם) הגילוי.  

נראה שגם בעבודת המקדש יש כלים בהם יכולה יותר לעבור השלימות האלוקית ויש כלים פגומים (לא באשמתם ח"ו אלא בבחירת האל. נתייחס לכך בהמשך), בעלי המום האלו שאינם מוכשרים לתפקידי ייצוג לא בגלל פחיתותם הרוחנית אלא בגלל ה'כלי', אך מוכשרים ליעודים אחרים, כמו לכפרת החוטא והחטא ע"י אכילת הקרבן, איכות שאינה נופלת במהותה מכל כהן אחר ,ומהווה חלק מרכזי בעבודת הכהנים. כך שעצם איכותו ככהן לא נפגעת , אלא חסר הוא משהו ביכולת שלו, בכלים שיש לו, מלייצג את השלמות והתפארת שאמורה 'לזרום' בכלים המתאימים שבמקדש.

ד.       הגישות השונות בקצרה (ניתן לקבל אצלי את הדברים ביתר שלימות – אם רצונך בכך) :

גישת הרמב"ם ובעל ספר החינוך דומות במקצת. לדעת הרמב"ם (מו"נ ג מה') רוב בני האדם נמשכים אל היפה והנעים ואילו מראה פגום מפחיד אותם או מאוס להם. במקדש יש להתחשב באנשים רגישים כאלה ולא ראוי שאדם שמגיע למקדש ירגיש דחיה במקום קרבה, ירגיש מיאוס במקום אהבה ולכן נמנעו כהנים בעלי מום נראה לעבוד במקדש.

גישה דומה מציג בעל 'ספר החינוך'(מצוה רע"א) וכותב שכיוון שבני אדם נתפסים ליפה חשוב שאדם שרוצה כפרה ולשוב מחטאו או להתקרב לה' יראה דווקא את הכהנים בהדרם, נאים ויפים כדי שירגיש שגם הוא רוצה להיות חלק מן ההדר והנוי הזה וזה יקרב אותו. דוגמה לדבר (לא דברי ספר החינוך): אם יבוא רב לשכונה עם בגדים מלוכלכים, לא נקי ובעל חזות חיצונית לא נעימה יש סבירות גדולה שאם ידבר על חשיבות הדת וקיום מצוות יהיו רבים שלא יתחברו לאישיות ומימלא לא יתחברו לתהליך התשובה שאותו הוא ירצה להוביל...

בדומה בלשון חכמי דורנו :

הרב עוזיאל הכהן(מכון רבני ישובים קרית ארבע) : ונראה שכמו כלל ענייני בית המקדש כמו בנין המקדש עצמו, יופיו, וכל זהב הכלים, ופאר בגדי הכוהנים, רצתה התורה להשאיר רושם גדול בלב הרואים גם אם הם קטנים או עמי הארץ שמתפעלים מדברים חיצוניים בלבד. ואע"פ שעל ידי זה נפגמת כביכול עבודה רוחנית שכולנו מצווים בה היינו שלא להתפעל ממראהו החיצוני של אדם אלא להתבונן על הערכים האמיתיים שלו כמו תיקון מידותיו ותורתו, "דברה" תורה בלשון בני אדם, במובן הריגשי כדי שבבואם למקדש תתלווה לביאתם התרגשות ורושם שישאו איתם גם כשיחזרו כל אחד לביתו ונחלתו.  


הרב שרלו : אנו מסבירים לעצמנו, ומכוח זה לילדים, כי אף אחד מאתנו לא מושלם. לכל אחד חסרונות ומומים - חלקם חיצוניים וחלקם פנימיים.
אף על פי כן, כיוון שלכהונה יש תפקיד ייצוגי חשוב מאוד במישור החיצוני, הכהן חייב להיות מושלם בתחום זה. התורה מצווה כי בית המקדש שעיקרו לבטא שלמות יבטא שלמות זו גם במישור החיצוני.
טוב יותר לומר את האמת מאשר אפולוגטיקה (מסנגר, מצטדק,מגן על הרעיון). 

גישה אחרת (אם כי יש בה מרכיבים דומים) היא גישת הרש"ר הירש (ויקרא כא' כד') המקדש הוא המקום בו מדברים ומתחברים אל ערך השאיפה לשלימות. שלימות היא שלימות פיזית, נפשית ורוחנית. היא כוללת בריאות, יופי, יציבות נפשית, יציבות משפחתית וחברתית ושאיפה אל הנשגב והתנהגות נשגבת, ובית המקדש הוא המקום המייצג שאיפה זו. מקום כזה, אינך רוצה שיהיה "בית נכים לחיים שבורים ודווים", אדם מגיע למקדש להתמלא כוחות, לגילוי כל עוצמות החיים הטמונים בו, רעננות ולא אנשים שבורים, דוויים ומסכנים, הוא זכאי לייצוג של כהן פורח, מלא חיים , שמחה וכוחות. הכהן מייצג את השאיפה לשלמות אלוקית ואמור להציג אותה ולא להציג דמות שהיא פחות מהשאיפות של המקריב או הבא אל המקדש.

גישות יותר פנימיות שהצביעו עליה באתר 'הידברות' דומה בדבריה למה שהזכרנו בהקדמה בסעיף ג' וכך מופיע שם (בעריכה מסויימת): 'יש כאן רובד יותר עמוק. עובדה, שהמומים שהתורה מונה שפוסלים כהן , חלקם כלל לא נראים לעין ואינם פוגמים במראה האדם, אלא הוא בינו לבין עצמו יודע שהוא בעל מום אם כן מדוע מום כזה יפסול הרי לפני מלך בשר ודם לא היינו נמנעים לשלוח אדם שיש למשל חור בשן?

ובהכרח שכאן הסיבה יותר עמוקה- הכהנים תפקידם להוריד ברכה ושפע משהשמים לארץ, עבודת היום יום בבית המקדש היא היתה הצינור לשפע הברכה העולמי מהקב``ה לעולם, הכלי להוריד את הברכה הוא הכהן,

וכמו שכאשר אנו עושים קידוש על הכוס או מברכים על הלחם מקפידים שיהיה שלם ללא פגם ואם הכוס פגומה היא פסולה לקידוש כך הכהן, הכלי צריך שיהיה שלם כדי שהברכה שיורדת תרד בשלמות, מהות הברכה זה ההתאמה בין הכלי לברכה ברגע שהכלי פגום השפע לא יכול לרדת בצורה הראויה.'

ובגישה יותר פנימית ונוגעת בעומק עומקים (עפ"י 'דרך מצוותיך' לאדמו"ר הצמח צדק) .

כדי שתהיה שלימות בעולם הקב"ה יוצר את הפגם והחטא המאפשר בחירה ומאפשרת תנועה של השתלמות ובכך מגלה שלימות יותר גדולה מהמצב בו אין בחירה. יש הופעות פגומות בעולם כמו הירח החסר ובעצם כל הסבל וכל היסורים הן מחמת פנימיות רצונו של ה' שמופיע בעולם בצורת חיסרון ופגם, מעין נסיון החושף דווקא את גדולת המתנסה ומצליח, אבל הפגם הזה הוא רק בחיצוניות. בפנימיות כולם שווים. לכולם שליחות אלוקית, ולעתיד לבוא כולם יושלמו ויתוקנו כמו הירח שנא' וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא:"ישעיהו פרק ל, כך גם קרה בזמן מתן תורה שהאיר האור של השלמות האלוקית ואז לא היה יכול להיות שום מצב של פגם וכל בעלי המומין נרפאו (כך עפ"י חז"ל במדבר רבה יב' יז' ועוד).

כך גם במקדש, מקום גילוי האור האלוקי ומקום גילוי השלמות לא יכול לנכוח פגם חיצוני כי זה כאילו מראה שבאמת אין כאן שלימות של גילוי. לכן בחיצוניות אסור שיהיה נוכח בעבודת המקדש כהן בעל מום אבל את עבודת הכפרה הפנימית שהיא כפרת העם יכול לקיים כמו כל אחיו הכהנים על ידי אכילת הקרבן "לחם אלוקיו מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא כב) כי פנימיותו באמת לא פגומה וכח הכהונה קיים בו.

אני מקוה שיש כאן מרחב של כיוונים מעוררי דיון ומחשבה .     לתגובות: לחצי כאן

>   נכון שיש אלוקים ונכון שהוא נותן לנו מצוות, אבל מה
   
בס"ד

שאלה:

נכון שיש אלוקים ונכון שהוא נותן לנו מצוות, אבל מה איכפת לו מי עושה מה ? הוא באמת מסתכל על כל אדם בעולם אם הוא מברך על תפוח או לא ?! הרי יש כ"כ הרבה אנשים בעולם, הוא לא יכול להסתכל על כולם, על כל מה שכל אחד עושה, זה באמת איכפת לו ? האם הוא סופר את המילים שלנו בתפילה כמו שאומרים ?

תשובה:

נזרום עם השאלה... האמת, לאלוקים לא באמת איכפת אם את מברכת על התפוח או לא וגם לא באמת איכפת לו כמה מילים הבלעת או דילגת בתפילה.

אכן, באמונתנו היהודית – בשונה מדתות אחרות – מקובל שאלוקים הוא משגיח באופן פרטי (אם כי אצל רבותינו הראשונים יש כמה דעות מורכבות ומעניינות בנושא ההשגחה) ובתורתו הנתונה לנו מורה לנו כיצד לנהוג בכל דבר קטן או גדול, לכן נראה לי שיותר נכון לומר "באמת לא איכפת לו איך אנו מתנהגים אבל חשוב לו שננהג נכון".

אשתדל להסביר,

לא איכפת לה', אבל צריך שיהיה איכפת לנו, כי מדובר כאן על תפיסת עולם, רחבה ועל השקפת חיים הנוגעת לכל רבדי החיים האישיים, המעשיים, החברתיים והלאומיים שלנו.

בכלל, כל הנסיון המגוחך לצייר או לדמיין את אלוקים כאלו הוא איזה 'סבא זעוף פנים, קשוח וכועס' הוא נסיון נואל, כי הוא גם 'ארך אפיים ורב חסד' והוא גם... וגם... וגם... ובעצם הכל ובכלל הוא לא 'הוא' (משפט מחץ....). כל אלו ציורים שאולים, במקרה הטוב מעולם המדרש החזל"י , 'משל למלך..' המשמשים בתור משלים שמתאימים לחושנו והכרתנו אבל בפנימיותם הם נמשלים עמוקים ורוחניים.(או במקרה הרע מעולם האגדות, ותמיד היו כאלו אגדות) .

הקב"ה קובע ובורא מציאות, והמציאות בנויה מכללים וסדר פנימי וחיצוני כמו שכל דבר במציאות בנוי והקב"ה מוסר בידנו את התכנית – התורה בכדי שנפעל ונפעיל את המציאות לפי הכללים (בזוהר מובא שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם). קיום העולם תלוי בקיום התכנית- התורה "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ירמיהו לג  '. כשהדברים מתנהלים נכון, פתוחים 'צינורות שפע', הדברים מתנהלים נכון, תופסים את מקומם הראוי, הקשר בין כל חלקי הבריאה עובד נכון עפ"י הסדר הפנימי של המציאות ואז הכל מתנהל בטוב ולכן לקב"ה זה חשוב אבל לנו זה צריך להיות איכפת, כי הבחירה בידנולבנות או להרוס.

נתבונן אל ההיסטוריה העולמית שפרקה כל עול מוסרי, עריצות, אכזריות, רשע, ניצול, השחתה, אונס, רצח ומה לא.... כמה ממלכות, עמים ומליוני בני אדם נספו בגלל גחמות אנושיות לא מוסריות (רק סביב מלחמת העולם השניה (5.5 שנים) במערב ובמזרח נהרגו כ 100,000,000 – מאה מליון! – בני אדם).

אז כן, הברכה על התפוח יכולה להציל את העולם.

 
 
>   פרשת ישיבות ההסדר. כמו בימי הגירוש וכפר מימון, שוב
   
ב"ה טבת תש"ע

שאלה:

פרשת ישיבות ההסדר. כמו בימי הגירוש וכפר מימון, שוב ה'גדולים' מתווכחים ולא מגיעים לעמדה משותפת ואנחנו ה'קטנים' מבולבלים ולא מבינים ונשארים עם הקפאה, פינויים, הריסת מאחזים וכל זה. מדוע ההנהגה הרבנית לא מסוגלת להגיע לעמדות משותפות בסוגיות שמטלטלות את השקפתנו ואת אמונתנו במדינה ובמה שקורה מסביב ?

תשובה:

אכן תקופה לא פשוטה לעם ישראל ועוד יותר לא פשוטה לנאמני התורה והארץ. הסוגיא רחבה ולכן לא נעסוק הפעם במשמעותם של האירועים אלא אנסה להתמקד ממש בשאלה אודות אי היכולת להגיע לעמדה מוסכמת שבוודאי תקל על כולנו להיות ברורים בעמדותינו.

אמנם הרב קוק כתב שבדורות של גאולה הנבואה תלך ותחזור אך עדיין אין לנו נביא שיוכל לומר לנו את דבר ה' ולשפוך אור ובהירות על משמעות האירועים שאנו עוברים בשנים האחרונות ולמסור בידנו כללי התנהגות לאור אירועים אלו. טרם זכינו. (אגלה לך סוד, גם כשהיו נביאים לא תמיד הקשיבו להם...)

וכיוון שאין נביא, יש במקומו 'חכמים' והם שוקלים דברים עפ"י שיכלם, תפיסתם , השקפתם וניתוחם את המצב, וכאן המפתח הראשון להבנת חילוקי הדעות גם בין רבנים שלמדו באותו בית מדרש. כשרב צריך להחליט בסוגיות של 'שחור לבן', בדרך כלל לא יהיה ויכוח. לא תמצאי רב אחד שיגיד שמותר לאכול במסעדה ללא תעודת הכשר, לא תמצאי רב אחד שיסכים לקדש איש ואישה שלא עפ"י כללי ההלכה המסורים לנו מדורות, הויכוחים וחילוקי הדעות מתחילים כשהדברים אינם מובהקים דיים אלא נתונים להבנות שונות ולניתוחים שונים ומורכבים. בואו נקח דוגמא מוכרת שאינה קשורה למהלכים המדיניים של מדינת ישראל, ואביא כדוגמא את תנועת בני עקיבא כשהחליטה להקים שבטים מעורבים של בנים ובנות. לכאורה חידוש מסוכן שלא הכירו כמוהו בסביבת היהודים שומרי תורה ומצוות שבדורות הקודמים. אין לי ספק שכשרעיון זה עלה יצאו רבים וחשובים נגדו, עם זאת כנראה שנמצאו כמה שהתירו ואולי אף עודדו תערובת כזו באותה תקופה (הצעירים לא תמיד המתינו להכרעות הלכתיות, אלו באו פעמים רבות אחרי שזו הייתה המציאות הנהוגה כבר). השאלה ההלכתית לא נסבה על איסורי תורה שהרי אם שומרים על כללי הצניעות (נגיעה, יחוד, לבוש צנוע, הסתכלות אסורה וכדו') אין איסור לשהות במקום בו החברה מעורבת שהרי מותר להמתין בתור למרפאה, לעמוד בתור ב'סופר' ובאוטובוס ובתנאי שמקפידים על כללי הצניעות ואף על פי כן היו שחששו מלקבוע היתר קבוע לחינוך מעורב מחשש שלא יעמדו בפיתוי ויעברו על איסורי תורה הנוגעים בדבר, ולעומתם קבעו רבנים אחרים שכיוון שהתקופה קשה ויש לקרב את צעירי ישראל אל המסורת ולחזק בהם אורח חיים דתי, הרי שיש לקבוצה כח רב ולאחר שמסדרים את כללי הצניעות הראויים ראו רווח גדול דווקא במסגרת הזו שגרמה להרבה צעירים להגיע לתנועה להתחזק ולהיות חניכים גאים בתנועה (אם מישהו יכשל, זה בבחירתו וענינו הפרטי ולא באשמת התנועה או החברה). והויכוח ניטש עד עצם היום הזה.

אגב, ויכוח דומה ניטש סביב המחיר אותו יש לשלם (או שאסור לשלם) כדי לשחרר את גילעד שליט. (ועשו את הניתוח הזה בעצמכן, מה התועלות, מה הסיכונים ואף אנשי צבא וביטחון חלוקים ביניהם כמו גם רבנים)

כאמור, זה לא ויכוח הלכתי מובהק (שאז אין כמעט ויכוחים) אלא ויכוח על עמדה הלכתית, על איך צריכים לקרוא את המציאות, איזה פרשנות וממילא אילו השלכות יש לכל השקפת עולם על הסוגיא.

בויכוח הלכתי מובהק, ברור ומוסכם על כולם שבמקרה של פקודה לא ראויה כמו חילול שבת לריק (כדוגמה) לא יעלה על הדעת שאיזה רב יתיר זאת.

נחזור לסוגייתנו, גם כאן זו לא שאלה הלכתית פשוטה של מותר או אסור, אנו בני הציונות הדתית אוחזים בשיטה שישוב ארץ ישראל כולל גם את האיסור החמור של מסירת שטחים לאוייב במסגרת הסכמים מדיניים כאלה ואחרים אך יש לזכור שיש רבנים גדולים שלא ראו בכך איסור תורה.

א"כ יש כאן עמדות הלכתיות שונות אך אין כאן מובהקות הלכתית חד משמעית.

גם לרבנים לא קל, אין כיום גוף רבני מחייב (כמו שהיה עד לא מזמן לחרדים אך גם אצלם זה הולך ונעלם), והשכל והתורה שכל אחד למד מייצר הבנות שונות וכמו בית שמאי ובית הלל שנחלקו, אין זה אומר שאם נפסקה הלכה כבית הלל אז דברי בית שמאי הם הבל ח"ו, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, רק שאחרי הויכוח היה מנגנון של פסיקת הלכה מחייבת, וניתוח הלכתי ורוב בניין ומניין קבע את ההלכה כפי שהתאימה והייתה נכונה עפ"י שיקול דעתם של חכמים אך עדיין יש מקום בתנאים מסויימים (כמו 'שעת דחק' וכדו' הכל לפי הנחיות פוסקי ההלכה) לקיים גם את הדעה שלא נפסקה להלכה למרות שלא נפסקה בשו"ע.

לכן, בסוגיות המדיניות הכל כך מורכבות, ושיקולים של תועלת מול נזק (לכאורה) באחדות צה"ל ועם ישראל, עד כמה אסור לוותר על עקרונות ערכיים ומנגד הסכנה שהסרבנות עלולה לשחק גם נגד ערכים שחשובים לנו, ובכלל בלכידות הצבא, כי אם כל פקודה תצטרך אישורים והסכמה רחבת היקף ממגוון החיילים בפלוגה או בגדוד (אחד דתי, אחד חילוני, אחד דתי ימני, האחר דתי שמאלני, האחד חבר מפלגת 'מרצ' והאחר 'האיחוד הלאומי' וכו' וכו') יהיה קשה להצליח במלחמה ולהגן על הארץ, ומאידך נסיגה מציווי התורה גם היא תביא נזק כבד על ישראל ועל עולם הערכים של החברה הישראלית...

 אז איך יוצאים מהפלונטר ?

שם בדיוק אנו נמצאים. ושם נמצאים רבותינו.. אנו עדיין בשלב ההתבררות כשטרם נמצא פיתרון מושלם. כנראה 'נסחוב' כך עוד כמה שנים. בנתיים ב"ה עם ישראל הולך ומתקרב לחיבת הדת , לאהבתה ולהכרתה.ובתחום זה יש גם לנו הרבה מה לעשות (כמובן גם בתחום של ישוב הארץ וחיזוק המתיישבים) וככל שמעגלים אלו יתרחבו ונתקרב אל ה' כך יהיה קל יותר לכל בית ישראל.
"והאמת והשלום אהבו".
  

לתגובות: 
לחצי כאן
   
0211200909202673-copy.jpg